בימיה האפלים והעקובים מדם של לבנון, כשהיא בערה בלהבות ובדם של אכזריות הישות הציונית, נשלחו שתי מסרים קצרים אך החלטיים מטהראן לארצות הברית, שהזכירו שוב לוושינגטון את אחריותה להתקפות הללו והדגישו כי אין להגביל את תוצאות הפשעים הללו לישראל בלבד. בפוליטיקה הבינלאומית, משמעות לעיתים אינה מועברת בטקסטים דיפלומטיים ארוכים, אלא בביטויים תמציתיים שנבחרו בקפידה; משפטים המשמשים בו זמנית כאות, אזהרה והגדרה מחדש של כללי המשחק. הציוצים של מוחמד באגר ג'ליבאף ועבאס עראקצ'י היום בנוגע להתפתחויות בלבנון ולקשרן להפסקת האש ולמשא ומתן בין איראן לארצות הברית הם בעלי אופי זה: שני ביטויים שונים, אך מאוחדים על ידי היגיון אחד. שתי עמדות אלו, כאשר נקראות יחד, אינן רק תגובה רגשית להסלמה של ההתקפות הישראליות בלבנון, אלא ניסיון להעלות את מושג הפסקת האש הכוללת ולחבר אירועים שונים לכאורה במסגרת אסטרטגית אחת.
מהפסקת אש מאוחדת למחיר ההרתעה
נקודה מכרעת עולה בטקסט של עראקצ'י: "הפסקת האש בין איראן לארצות הברית היא, ללא ספק, הפסקת אש בכל החזיתות, כולל לבנון". אמירה זו נראית כהסבר למצב הנוכחי, אך במהותה היא מייצגת שינוי תפיסתי משמעותי. בספרות הדיפלומטית הקלאסית, הפסקת אש היא הסכם מוגבל: הצדדים עוצרים רמה מסוימת של סכסוך באזור גיאוגרפי ספציפי או בנושא מסוים. מנקודת מבט זו, לעומת זאת, הפסקת האש הופכת מ"הסכם מקומי" ל"מערכת ביטחון מקיפה".
על פי היגיון זה, החזיתות אינן נחשבות נפרדות; לבנון, איראן, האזור ואפילו היחסים בין טהרן לוושינגטון, כולם יוצרים רשת מחוברת. לכן, כל הפרה בכל נקודה אינה רק אירוע מקומי, אלא ערעור היציבות של ההסכם כולו. שינוי פרספקטיבה זה נושא מסר משמעותי ביותר בשטח: הוא מבטל את האפשרות של "הפרדת הנושאים" בדיפלומטיה.
מצד שני, קאליבאף מנסח את אותו היגיון בשפה שונה אך משלימה. בהתייחסו למצור הימי ולהסלמה של ההתקפות בלבנון, הוא מתאר זאת כ"עדות ברורה לחוסר מחויבותה של אמריקה להפסקת האש", ואז מוסיף הצהרה מרכזית:
"לכל אופציה יש מחיר, והוא ישולם". אם הציוץ של עראקצ'י מדבר ברמת "ההגדרה המשפטית והמושגת של הפסקת אש", אז הציוץ של קאליבאף מדבר ברמת "ההיגיון של עלות והרתעה". כאן, הפסקת אש אינה חוזה משפטי, אלא איזון עדין בין פעולה לתוצאה.
בהקשר זה, המסר המשתמע ברור: מנקודת מבטה של טהרן, לא ניתן להסביר את התנהגותה של ישראל בלבנון במנותק מהתחייבויותיה של אמריקה, ובסופו של דבר תגיע במחיר גבוה יותר. ההצהרה הסופית שלו ("בסופו של דבר הכל יירגע") אינה רק ניבוי, אלא אינדיקציה לחזון אסטרטגי להשבת האיזון ברמה האזורית. איזון שעשוי להיות מופר כרגע, אך לא יחזיק מעמד.
הרמוניה מבנית: דיפלומטיה וכוח במסגרת אחת
אם נשלב את שני הציוצים הללו, מתבררת נקודה מכרעת: ההרמוניה בין שפת הדיפלומטיה לשפת הכוח. ארא'צ'י מדבר על "הפסקת אש מקיפה" ו"אחריות משפטית", בעוד שקליבף מדבר על "עלות", "חשבון" ו"השלכות". אך שניהם מגיעים לאותה מסקנה: הפרות בחזית אחת אינן ניתנות לבודד. הרמוניה זו משקפת שינוי בתפיסת היחסים בין איראן לארה"ב. מנקודת מבט זו, ביטחון האזור, לבנון או עזה לא ניתן עוד לנהל כסוגיות עצמאיות ונפרדות. ליתר דיוק, מה שמתגלה הוא סוג של "שילוב חזיתות מתח", שבו כל פעולה בכל נקודה משפיעה ישירות על המשוואה כולה.
במסגרת חדשה זו, לבנון אינה עוד רק חזית של סכסוך, אלא הפכה ל"אינדיקטור לאמינות הפסקת האש". אם ההתקפות יימשכו בלבנון, מנקודת מבט זו, הן אינן רק הפרה של הפסקת אש מקומית; הן אינדיקציה לחוסר תוקף של כל מסגרת ההסכם. זוהי בדיוק הנקודה שעראקצ'י מדגיש: הפרה בחזית אחת מרמזת על הפרה בכל החזיתות. כתוצאה מכך, לבנון הופכת מסוגיה גיאופוליטית עצמאית לקרקע ניסויים ביחסי איראן-אמריקה - נקודת מפתח לפיה נמדדת מחויבות הצד השני להתחייבויותיו. אחת התוצאות המשמעותיות ביותר של עמדות אלו היא הטלת ספק במודל המשותף של "דיפלומטיה נפרדת", מודל המאפשר הפרדת נושאים: סוגיית הגרעין ברמה אחת, סוגיות אזוריות ברמה אחרת, והתפתחויות בשטח ברמה נפרדת. עם זאת, המסר המשתמע משני הציוצים הללו שונה: במציאות הנוכחית של האזור, הפרדה זו אינה יעילה עוד, משום שפעולות ביטחוניות במקום אחד גולשות במהירות לאחרים. אם גישה זו תתבסס, השלכותיה על משא ומתן עתידי יהיו מכריעות: כל הסכם המתמקד אך ורק בנושא מוגבל ייחשב כבלתי מספק ולא בר קיימא מנקודת מבטה של טהראן.
הגדרה מחדש של מושג הפסקת האש במזרח התיכון החדש
מה שעולה בסופו של דבר משתי עמדות אלה אינו רק מסר פוליטי, אלא הגדרה מחדש של מושג יסוד בספרות הביטחון האזורית: הפסקת האש. בלוגיקה הקלאסית, הפסקת אש היא הפסקה זמנית של פעולות האיבה. עם זאת, בלוגיקה החדשה הנגזרת מעמדות אלה, הפסקת אש הופכת ל"מסגרת משולבת של התחייבויות הדדיות בחזיתות מרובות" - מסגרת שבה התנהגותו של כל צד בשטח משפיעה ישירות על תוקפו של ההסכם כולו. שינוי רעיוני זה, אם יתבסס בפועל, עלול להיות בעל השלכות מרחיקות לכת על עתיד הסדר הביטחון האזורי, שכן הוא מעלה את הציפיות להסכמים מרמת "הפסקת אש" לרמה של "ניהול משולב של התנהגות אזורית".
כדי לסכם את המסר המשותף של שני הציוצים הללו במשפט אחד, היינו אומרים: מנקודת מבטה של טהרן, הפסקת אש אינה הסכם נפרד ומקומי, אלא מבנה משולב שתוקפו בכל החזיתות נקבע על ידי התנהגות הצדדים בכל חזית. בהקשר זה, לבנון אינה עוד רק אזור משבר, אלא הפכה לנקודת ייחוס למדידת הכנות והמחויבות של הצד השני. באופן כללי יותר, המסר ברור: שום הסכם לא יחזיק מעמד בוואקום אזורי, ושום דיפלומטיה לא יכולה להתעלם מהקשר שלו לאזורי סכסוך מסביב. כאן, דיפלומטיה, הרתעה ולוחמה נרטיבית מצטלבות; כאן, אפילו ציוץ קצר יכול להפוך לחלק ממבנה הסדר העתידי.
נור ניוז