בעוד שהעולם עסוק בהתפתחויות כמו מדיניות ארצות הברית והמשטר הציוני במערב אסיה, נטיותיהם המחרידות והפשעים שלהם, והמצב החדש במצרי הורמוז והשלכותיו הגלובליות, טרגדיות לא אנושיות מתרחשות במדינות הטוענות לשמירה על זכויות אדם, כמו צרפת, בשתיקה מוחלטת. טרגדיות אלו, יחד עם השערורייה בה היו מעורבים מנהיגי המערב בפרשת אפשטיין, מזכירות לנו את ההשלכות הקשות של סטנדרטים כפולים ואת הפוליטיזציה של מוסדות וממשלות הטוענים לתמיכה בזכויות אדם.
בדו"ח מזעזע, הכריזה משרד התובע הציבורי של פריז על חקירה מקיפה של טענות להתעללות פיזית ומינית בילדים ב-84 גני ילדים, כ-20 בתי ספר יסודיים ו-10 מעונות יום - מקרה שהפך לאחת משערוריות החינוך הגדולות ביותר בצרפת בשנים האחרונות.
על פי רשויות המשפט, רוב ההאשמות מופנות נגד אנשי צוות שאינם מורים - אלו האחראים על הטיפול בילדים לפני ואחרי בית הספר, במהלך ההפסקות ובפעילויות חוץ-לימודיות, המועסקים על ידי עיריית פריז. עד כה, 78 עובדים הושעו בשנת 2026, 31 מהם באשמת תקיפה מינית. ראש מחלקת פעילויות הילדים עומד כעת לדין בגין אונס של שלוש בנות ותקיפה מינית של תשע נוספות.
מקרה מחריד זה חשף כמה מהמציאות הנסתרת של מדינה הטוענת להגנת זכויות אדם; מדינה המדגימה את שותפותה ושתיקתה בהפרה השיטתית של זכויות ילדים, מעזה ועד בית הספר מינאב, שבוצעה על ידי הישות הציונית וארצות הברית, וחושפת את האופי הלא אנושי של מדיניותה. שתיקתם של המוסדות הבינלאומיים בנוגע למצב קריטי זה בצרפת מעלה גם שאלות חמורות וחשובות.
מאחורי חזית הדמוקרטיה: המציאות המרה תחת שמי צרפת
צרפת מציגה את עצמה כערש הדמוקרטיה וזכויות האדם, ובטענה זו היא מטילה האשמות וטענות נגד מדינות אחרות. היא אף הפכה פסטיבלים כמו קאן לפלטפורמות ליצירת אווירת מתח והסתה של דעת הקהל נגד מדינות מסוימות, כולל איראן.
בינתיים, מקרים מחרידים מדווחים מדי יום בחדשות הצרפתיות; מקרים שצרפת מנסה להסתיר מהציבור באמצעות צנזורה תקשורתית ודחיקה פוליטית במדיניות החוץ. המקרה של ג'יזל בלקו, האישה שנאנסה במשך שנים עקב חולשת מערכת המשפט והחברה הצרפתית, הוא רק קצה הקרחון.
הרשעתו של ז'ואל לה סקוארנק, המנתח הצרפתי בדימוס, בגין התעללות מינית ב-299 ילדים במשך 25 שנה, היא דוגמה מחרידה נוספת למשבר המוסר וזכויות האדם במדינה זו. מקרה זה, הנחשב לאחת משערוריות ההתעללות המינית הגדולות ביותר באירופה, חשף ניצול ילדים במשרדים ובחדרי ניתוח על ידי פקיד בכיר. צרפת לא רק נכשלה בשליטה בפשעים אלה, אלא גם סללה את הדרך להישנותם על ידי חיזוק האדישות המוסדית.
דו"ח של המועצה העליונה לשוויון מגדרי בצרפת גילה כי 7 מתוך 10 נשים באזור איל-דה-פראנס היו קורבנות של אלימות מינית בתחבורה ציבורית. סטטיסטיקות רשמיות של המשטרה מצביעות גם על כך שיותר מ-3,370 מקרים של אלימות מינית נרשמו בשנת 2024. דוחות מראים גם כי יותר מ-160,000 ילדים עוברים התעללות בצרפת מדי שנה.
התזמון של פסטיבל קאן, המקביל לחשיפת שערוריית אונס הילדים בגני ילדים ובבתי ספר בצרפת, מדגיש את התפקיד הכפול של אירועים אמנותיים כאלה. בעוד שפסטיבלים יכולים להיות קול לקורבנות ומראה למציאות החברתית, קאן הפכה למעשה לפלטפורמה לצביעות פוליטית ולדיכוי האמת. היעדרן של יצירות החושפות אלימות מינית בצרפת באירוע זה משקף את מאמצי האליטה התרבותית להתעלם ממשבר זכויות האדם במדינתם.
מעזה למינאב: שתיקה היא שותפות לפשע
ההתנהגות הסותרת של פקידים צרפתים נוכח משברים פנימיים וחיצוניים חושפת ממד נוסף למשבר זה. פקידים אלה, ששתקו לגבי אונס ילדים ונשים בארצם תוך שהם טוענים שהם מגנים על זכויות אדם, תומכים במשטר הציוני בפשעיו בעזה.
שליחת נשק לתל אביב ודיכוי הפגנות נגד המלחמה בפריז מדגימים שצרפת לא רק נכשלת בהגנה על זכויות אדם, אלא גם שותפה לפשעים נגד האנושות בקנה מידה עולמי.
פקידים צרפתים שתקו לגבי רצח העם של 20,000 ילדים בעזה, קורבנות התוקפנות הציונית, כמו גם טבח בית הספר במינאב, שגבה את חייהם של 168 תלמידים, ואף הצדיק פשעים אלה.
העולם לא ישכח שהדאגה העיקרית של צרפת נוכח טרגדיות אלה הייתה נפט ושמירה על מצר הורמוז פתוח כדי להבטיח את שגשוגה הכלכלי ואת הישרדותה הפוליטית; האנושות לא הייתה חשובה להם. צרפת, שהקריבה ילדים איראנים בפרשת הרעלת הדם ואיימה על חייהם של אינספור נשים וילדים איראנים במהלך עשרות שנים של סנקציות, נותרה אדישה כיום להריגת סטודנטים חפים מפשע במינאב ועשרות ילדים קורבנות התוקפנות האמריקאית והציונית. לכן, למדינה כזו אין זכות לטעון לוויתורים הומניטריים כלשהם, וגם לא לייעץ לאחרים, אלא עליה לשאת באחריות לפשעים אלה.
שתיקתם של מוסדות בינלאומיים ונפילתם של תומכי זכויות אדם
זה בולט באופן בולט, לאור המצב הקטסטרופלי של זכויות האדם, כולל הפשעים האחרונים בבתי הספר הצרפתיים, ההתנהגות הלא אנושית של מנהיגי מדינה זו במדינות קולוניאליות, והשתתפותם או אדישותם כלפי רצח העם הציוני-אמריקאי, שתיקתם של מוסדות זכויות אדם וארגונים בינלאומיים.
אלה הממנים את עצמם כמושיעי האנושות נותרו דוממים לנוכח מצב מצער זה. על ידי תקיפת אשליות שווא והצעת הצדקות מוטות, הם סללו את הדרך לטיוח הפשעים שבוצעו במדינות המערב, מאירופה ועד אמריקה.
אלה שסללו, באמצעות מעשיהם וקשריהם, את הדרך לסוגיות כמו שערוריית אפשטיין חייבים להיות אחראים היום לפשעים נגד האנושות שבוצעו תחת שמי ערי המערב; פשעים שקורבנותיהם הם נשים וילדים שקולם הושתק בתוך שאון הפוליטיקה והתקשורת.
נור ניוז