דונלד טראמפ נסוג שוב. זו הפעם החמישית, הפעם החמישית, שהוא הבטיח הבטחה גדולה בעיצומה של מלחמה עם איראן, רק כדי לסגת זמן קצר לאחר מכן. לא סביר שאף אחת מההיפוכים הללו תיוחס לאישיותו האמפתית של טראמפ. כמו כן, לא מקובל לפטור את העיכובים הללו כ"השהיה טקטית" או "מתן סיכוי לדיפלומטיה". כאשר דפוס חוזר על עצמו חמש פעמים, איננו מתמודדים עוד עם החלטה ספונטנית או צירוף מקרים; אנו מתמודדים עם "היגיון התנהגותי". כעת, דרך תפניות ותהפוכות מתמידות אלה, אנו יכולים להבחין בהדרגה בדפוס אישי בהתנהגותו של טראמפ. דפוס המבוסס על ארבעה שלבים: איום מקסימלי, תצוגות כוח מילוליות, התקרבות לסף סכסוך, ואז נסיגה ברגע האחרון.
השורשים הצבאיים של הנסיגה
טראמפ אינו פוליטיקאי שחושש מאמצעים צבאיים. הניסיון מראה שהוא אינו חושש משפיכות דמים והרס, אפילו לא מדם של תלמידות בית ספר או מהרס בתי חולים, בתי ספר ומקומות תפילה. יש לו רצון בלתי נדלה להקרין כוח צבאי. אישיותו ניזונה מתדמית ה"איש החזק", "הבריון העולמי" וה"מנהיג הבלתי צפוי". לכן, הרעיון של התנגדותו המובנית לשימוש בכוח סותר את התנהגותו. הבעיה האמיתית טמונה במקום אחר: טראמפ מברך על פעולה צבאית כאשר הוא בטוח שתוצאתה תהיה מהירה, מרהיבה, זולה ומנצחת - בדומה לתרחיש הוליוודי עם סוף קצר וניתן לניהול.
אבל דווקא הסוגיה האיראנית היא שמסבכת את עמדתו. מה שקרה בחודשים האחרונים חיזק בהדרגה בתודעתו של טראמפ את הרעיון שהוא עומד בפני יריב המסוגל לא רק לתגובה אלא גם בעל יכולת גבוהה לעמוד בלחץ, להאריך את הסכסוך ולסבך את המצב. מסיבה זו, ככל שהאיומים מתקרבים לצומת קריטי, אופציית הנסיגה הופכת בולטת יותר. במציאות, טראמפ אינו חושש ממלחמה באופן עקרוני; אלא, הוא חושש מ"כישלון תדמית הניצחון". כאן מתבררת התנהגותו האחרונה. בחזית הצבאית, נראה כי ההערכות הראשוניות בנוגע להיתכנות של פעולה מוגבלת, מהירה ומבוקר נגד איראן דעכו בהדרגה לנוכח תמונה מורכבת יותר. דיווחים שפורסמו על אזהרות הפנטגון בנוגע למודרניזציה של ההגנה האווירית האיראנית, חששות מהסלמה של הסכסוך והאפשרות שתגובת איראן תתרחב כך שתכלול את כל האזור, הפחיתו את המשיכה של האופציה הצבאית עבור טראמפ. הוא מודע היטב לכך שאם תצא לדרך מתקפה אך לא תשיג ניצחון מיידי ומכריע, כל פרויקט "המנהיגות האמריקאית החזקה" יתנקם. טראמפ מעוניין בפעולות צבאיות, אך רק כאשר התוצאה היא מרדף, לא ביצה.
נראה כי ניסיון מלחמת 40 הימים השפיע על חישוביו בהקשר זה. באותה תקופה, חלק מהממסד הפוליטי והתקשורתי האמריקאי הניח שאיראן תקרוס תחת לחץ משולב של כוח כלכלי, ביטחוני וצבאי. עם זאת, תגובתה המתמשכת של איראן וחוסנה המבני המתמשך ערערו הנחה זו. כעת, מנקודת מבטם של כמה מוסדות קבלת ההחלטות האמריקאים, הבעיה כבר אינה רק על יכולותיה הצבאיות או הטילים של איראן; למעשה, הבעיה העיקרית היא "חוסן" איראן, כפי שציין גם רוברט מאלי. טעות כרונית במלחמות אמריקאיות רבות, מווייטנאם ועד אפגניסטן, הייתה הכישלון להבין את יכולת ההתנגדות של האויב.
הירידה והקשרה הכלכלי והפוליטי
גם המצב הפוליטי אינו נוח לטראמפ. הוא נכנס לשלב זה של המשבר עם ירידה בפופולריות בתוך מפלגתו שלו ובעולם, לאחר שנכשל בבניית קונצנזוס חזק סביב קמפיין הלחץ נגד איראן. חילוקי דעות בקונגרס, התמיכה וההתנגדות הכמעט שווים למלחמה, ההון הפוליטי המצטמצם של הממשל, ותבוסות או קיפאון בנושאים כמו עזה ואוקראינה הגבילו את מרחב התמרון שלו.
מצד שני, בניגוד לציפיות הראשוניות, בעלות בריתה האזוריות של אמריקה אינן להוטות להיכנס לסכסוך בקנה מידה גדול. המסר ממדינות המפרץ לוושינגטון ברור: מלחמה עם איראן אינה רק מבצע צבאי, אלא תגובת שרשרת שתוביל לחוסר ביטחון ברחבי אזור האנרגיה העולמי. מדינות ערב, יותר מכל האחרות, מבינות שהמטרות העיקריות של מתקפות התגמול יהיו תשתית האנרגיה, הנמלים, קווי התחבורה והכלכלה של האזור. מסיבה זו, בניגוד לחלק מהפלגים הקיצוניים, הן מעוניינות יותר בבלימת המשבר מאשר בהסלמתו.
אבל אולי הלחץ המשמעותי ביותר על טראמפ הוא כלכלי. שווקים, בניגוד לפוליטיקאים, אינם משקרים. ככל שגדלה הסבירות למלחמה, כך גובר המתח בשוקי האנרגיה, ההון והתחבורה העולמיים. את רגישותו הקיצונית של טראמפ לתשואה על אג"ח ממשלתיות אמריקאיות ל-10 שנים ניתן להבין בהקשר זה. חציית סף קריטי זה משמעותה למעשה עלויות הלוואה גבוהות יותר, עומס על תקציב הממשלה, אי שקט במשקיעים והחלשת התחזית הכלכלית של ארה"ב. זו הסיבה, שבכל פעם שהשווקים הופכים לתנודתיים מאוד, צצות לפתע חדשות על משא ומתן, הסכמים והרגעת הסלמה; כאילו דיפלומטיה אינה רק פרויקט פוליטי, אלא מעין חבל הצלה כלכלי לשווקים אמריקאים חרדים. גם סוגיית מצר הורמוז היא קריטית במשוואה זו. גם אם איראן סובלת מהשפעות המצור הימי, המציאות היא שהכלכלה העולמית, ובמיוחד שוק האנרגיה, אינה יכולה לעמוד בתקופה ממושכת של חוסר יציבות באזור זה. טראמפ מודע היטב לכך שעלייה חדה במחירי האנרגיה עלולה לערער את יציבות הכלכלה העולמית ואף לערער את מעמדו הפנימי.
החלום הכושל של קריסה חברתית
בינתיים, נראה כי גורם מכריע נוסף שינה את חישובי הבית הלבן: הכישלון בהשגת תרחיש של קריסה פנימית באיראן. כמה אסטרטגי לחץ האמינו כי שילוב פעולה צבאית, סנקציות, קשיים כלכליים, לחץ פסיכולוגי ופעולות תקשורתיות יפגעו קשות בלכידות הפנימית. עם זאת, הלכידות הפוליטית והחברתית המתמשכת, היעדר אינדיקטורים רציניים לקריסה מבנית ויכולתה של המדינה למשול תחת לחץ, הפחיתו חלקית את התקווה לשנות את התנהגותה של איראן מבפנים.
אפילו גביע העולם לא חמק ממשוואה זו. טראמפ מבין כי קיום האירוע בשקט עשוי, במידה מסוימת, להחזיר את תחושת הרוגע והיציבות באמריקה ולספק מעין הפוגה זמנית לממשלו. אך הסלמה של המלחמה במזרח התיכון עלולה להסיט את תשומת הלב העולמית מחגיגות כדורגל למשבר ביטחוני עולמי - מצב שאינו רצוי לכלכלה, לדעת הקהל ולקמפיין הבחירה מחדש של טראמפ.
לכן, מה שאנו עדים לו היום אינו רק נסיגה זמנית. זוהי הפעם החמישית שטראמפ מתקרב לקבלת החלטה צבאית, רק כדי לסגת ברגע האחרון. חזרה זו מרמזת שהוא הגיע למסקנה מכרעת: מחיר המלחמה עם איראן עלול להיות גדול בהרבה מעלות האיום האיראני המתמשך. טראמפ עדיין רוצה לשמור על תדמיתו כאיש חזק, אך כעת הוא מודאג יותר מתמיד שמלחמה תנפץ את התדמית שעבד כל כך קשה לטפח.
נור ניוז