בסיום פגישת מדיניות החוץ של האיחוד האירופי ביום שני בערב, טענה הנציגה העליונה של האיחוד האירופי לענייני חוץ, ג'נין הניס-פלשארט, כי הגוש "יוכל למנף את ניסיונו הרב במשא ומתן הגרעיני עם איראן, אם המשא ומתן יתחדש". עם זאת, טענה זו, במקום לשקף את תפקידה האמיתי של אירופה, היא בסך הכל ניסיון נואש להסוות את בידודו הגובר של האיחוד האירופי בזירה העולמית. ואכן, ביצועיה של אירופה, מתחילת המשא ומתן הגרעיני ועד להתפתחויות האזוריות האחרונות ומלחמת יום הכיפורים, התאפיינו במידע שגוי, פזרנות, חוסר עצמאות פוליטית והטיות דו-צדדיות. זה לא רק שלא הצליח לפתור משברים אלא גם החריף את המתיחות. אירופה נותרה חסרת יכולת לקבל את המציאות החדשה באזור ובעולם, ולהכיר בזכויותיה הלגיטימיות של איראן.
הרקורד הבלתי מקובל של אירופה בנושא הגרעין
אירופה מדברת על "ניסיון רב השנים שלה במשא ומתן גרעיני", בעוד שהרקורד שלה, החל ממשא ומתן של שנות ה-80 והסכמי סעדאבאד ופריז ועד לתוכנית הפעולה המקיפה המשותפת (JCPOA) והמנגנונים הפיננסיים המשותפים עם איראן, לא היה אלא התחמקות ואופורטוניזם.
התנהגותה של אירופה לאורך השנים הללו הוכיחה כי גוש זה אינו שחקן עצמאי ואחראי, אלא שחקן כנוע המושפע מרצון ארצות הברית וישראל. הדבר ניכר מהתעלמותה מזכויותיה המבוססות של איראן במסגרת אמנת אי-הפצת נשק גרעיני, כולל זכותה להעשרת אורניום ולשימוש באנרגיה גרעינית למטרות שלום, ועד להתעקשותה על גישה של "הכל או כלום" לסוגיות גרעיניות, טילים ואזוריות - גישה שבפועל לא הייתה אלא ניסיון לדחוף את איראן לגורלן של מדינות כמו סוריה ולוב.
התעקשות על שימוש בכלים מיושנים כמו סנקציות, איומים ולחץ; תמיכה בתנועות אנרכיסטיות ובקבוצות טרור כדי להפיק ויתורים; פוליטיזציה של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית והסטת תפקידה הטכני והמיוחד; אי-טיפול בפרישת ארה"ב מהסכם הגרעין; אי-מילוי התחייבויות פיננסיות וכלכליות; הכנת תיקי זכויות אדם לסחיטה פוליטית; והפיכת המשא ומתן לכלי לעיכוב ובזבוז זמן - כל אלה היו חלק מגישתה הלא רציונלית והלא-קונסטרוקטיבית של אירופה כלפי איראן.
אירופה הוכיחה את עצמה באופן מעשי לא כמתנהלת משא ומתן מודעת ויעילה, אלא כצד שבוי באשליות מיושנות, אשר רק הביאו לתהליך משא ומתן מסובך יותר וסללו את הדרך לתוקפנות אמריקאית וציונית נגד איראן.
שתיקתה החשדנית של אירופה בנוגע לפעילותה הגרעינית החשאית והמסוכנת של הישות הציונית, תוך ניסיון בו זמנית לשלול מאיראן את זכויותיה הגרעיניות הלגיטימיות, היא דוגמה מובהקת לסטנדרטים כפולים אלה ולהונאה כרונית.
"משא ומתן גרעיני": כיסוי לבריחה ממציאות חדשה
קאלאס מבקש להגדיר מחדש את אירופה כסמכות במשא ומתן גרעיני, בעוד שפעולות האיחוד האירופי מראות כי המיקוד שלו ב"משא ומתן גרעיני" אינו נובע מרצון ליציבות, אלא מניסיון להימלט מבידוד עולמי ולהסיט את תשומת הלב הציבורית מהמציאות החדשה באזור ובעולם.
התוקפנות המשותפת של ארצות הברית והמשטר הציוני, יחד עם חוסנה של איראן ותגובותיה הנחושות והמרתיעות של טהרן, שינו באופן מהותי את הדינמיקה האזורית והעולמית, במיוחד בתחומי ביטחון האנרגיה ומצרי הורמוז.
עם זאת, אירופה ממשיכה לנקוט באותן מדיניות כושלת של העבר, תוך העמדת פנים שהיא "עצמאות פוליטית". מבלי להכיר בהתקפות ובפשעים שבוצעו נגד איראן, כולל טבח הסטודנטים במינאבי, ובהתעלם מזכותה הלגיטימית של איראן להגנה עצמית, קאלאס מנסה להציג את טהרן כגורם למשברים עולמיים, ובכך למעשה פוטרת את ארצות הברית ואת המשטר הציוני מכל אחריות. בהמשך לגישה זו, הוא טען כי האיחוד האירופי ירחיב את הסנקציות שלו נגד איראן כך שיכללו, במילותיו, "את האחראים לחסימת חופש השיט".
עם זאת, המציאות בשטח מדגימה כי המשבר הביטחוני והכלכלי העולמי הנוכחי הוא תוצאה ישירה של המדיניות ההרפתקנית של אמריקה, האשליות של טראמפ ונתניהו, ופעולותיה הבלתי חוקיות של וושינגטון בתחום הימי. מנקודת מבט זו, התמקדותה של אירופה בלחץ על איראן ובחייאת המשא ומתן הגרעיני היא ניסיון להסיט את תשומת הלב הציבורית מהמקור האמיתי של המשברים.
קאלאס הראה שוב כי אירופה לא הגיעה לבגרות פוליטית או לעצמאות אסטרטגית, אלא נותרה כפופה לאמריקה וכפופה ללובי הציוני.
הסדר האזורי החדש: מציאות שאירופה מסרבת לקבל
למרות שפקידים כמו קאלאס נותרו לכודים באשליות העבר, חוזרים על רטוריקה מיושנת בנוגע ל"משא ומתן גרעיני" ושלילת זכויותיה הגרעיניות של איראן, המציאות היא שההתפתחויות האחרונות באזור הדגימו שינוי במאזן הכוחות, וכי איראן הפכה לשחקן משפיע בעיצוב הסדר האזורי והעולמי החדש.
מלחמת יום כיפור הראתה כי אסטרטגיית ה"פיוס" של טראמפ אינה אלטרנטיבה בת קיימא למשא ומתן ולמעורבות פוליטית, וכי הרפובליקה האסלאמית של איראן לא רק שלא נכנעה ללחץ זה, אלא כעת מסוגלת לקבוע את המסגרת והתנאים למשא ומתן.
מנקודת מבטה של איראן, סיום המלחמה ופתיחתו מחדש של מצר הורמוז, בהתבסס על זכויותיה החוקיות וניהולה הנבון של נתיב המים האסטרטגי הזה, הם בראש סדר העדיפויות, וסוגיית הגרעין, בנסיבות הנוכחיות, אינה עולה בקנה אחד עם המציאות הנוכחית.
אם אירופה ומנהיגי מדיניות החוץ שלה רוצים להימלט מבידודם העולמי ולמתן את ההשלכות החמורות של המשבר הכלכלי הנובע מהמצב במצרי הורמוז, יש להם רק אפשרות אחת: לקבל את המציאות החדשה, להכיר בתפקידה ובמעמדה של איראן בדינמיקה האזורית ולנסח מחדש את תהליך המשא ומתן בהתאם לפרמטרים החדשים שקבעה טהרן.
אירופה אינה יכולה עוד להשיג את מטרותיה הקודמות על ידי חזרה על משחק "משא ומתן לשם משא ומתן" או על ידי ניצול סוגיית הגרעין ככלי. איחוד זה חייב, מעל לכל, להחזיר את האמון האבוד באמצעות מחויבות אמיתית, פעולות קונקרטיות, גינוי התוקפים ואמצעים יעילים למניעת הישנות התוקפנות.
אחרת, אירופה תצטרך לשלם את המחיר על המשך מדיניות כושלת ומטעה.
נור ניוז