לא הגיוני, ואף לא מדויק, לנתח את התפתחויות המלחמה האחרונה בין ארה"ב לישראל נגד איראן מנקודת מבט צבאית גרידא, או אפילו מנקודת מבט פוליטית לטווח קצר. נקודת מבט צרה שכזו מתעלמת מהיבט מכריע של המציאות הבסיסית של סכסוך זה. מלחמה זו שינתה באופן מהותי את האופן שבו מדינות תופסות את מושג הביטחון, וכתוצאה מכך, הגדירה מחדש את סדרי העדיפויות שלהן במדיניות החוץ כלפי מעצמות גדולות, ובמיוחד ארצות הברית. למעשה, מלחמה זו הפכה, שלא במתכוון, לניסוי קוגניטיבי עמוק; כזה שאילץ ממשלות רבות לשקול מחדש את הקשר בין התלות באמריקה לבין ביטחון האינטרסים הלאומיים. בעשורים האחרונים, ארצות הברית, כערבה העיקרית של סדר הביטחון המערבי, ואף של חלקים מהעולם, הבטיחה לספק מעין "ביטחון מוזיל" לבעלות בריתה. אירופה, במיוחד לאחר המלחמה הקרה, הסתמכה יותר ויותר על מטריית ביטחון זו, ובתמורה, הפחיתה את עלויות עצמאותה האסטרטגית. אך המלחמה האחרונה באיראן חשפה את פגמיו של מודל זה בצורה חסרת תקדים. התנהגותה של וושינגטון, מתחילת המשבר ועד לניהולו, הוכיחה כי ההיגיון של קבלת ההחלטות האמריקאית, אפילו עבור בעלות בריתה הקרובות ביותר, אינו בהכרח תואם את האינטרסים שלהן.
בינתיים, מעמדה של גרמניה כאבן פינה של האיחוד האירופי הוא דוגמה מובהקת לשינוי תפיסה זה. ברלין, שנחשבה זה מכבר לאחת השותפות הטראנס-אטלנטיות הנאמנות ביותר של אמריקה, ניגשה למלחמה זו בזהירות, אפילו בריחוק ניכר. התנהגות זו אינה ניתנת לייחס אך ורק לשיקולים לטווח קצר או ללחץ ציבורי; יש להבין אותה בהקשר של הערכה מחודשת עמוקה יותר של מדיניות החוץ הגרמנית. ניסיון המלחמה הראה כי השתתפות במשבר שבמרכזו ארצות הברית יכולה להטיל עלויות ביטחוניות, כלכליות ואפילו פוליטיות על אירופה - עלויות שאינן בהכרח משתקפות בחישובים הראשוניים.
שינוי זה בגרמניה משקף מגמה רחבה יותר באירופה. האיחוד האירופי, שדיבר זה מכבר על "אוטונומיה אסטרטגית" אך עשה מעט התקדמות בפועל, עומד כעת בפני מציאות שהפכה מושג זה מרטוריקה גרידא לצורך מוחלט. המלחמה האחרונה של ארה"ב עם איראן הוכיחה כי הסתמכות יתר על ארצות הברית לא רק שאינה מבטיחה את הביטחון, אלא גם עלולה לגרור את אירופה, בשוגג, למשברים שאינם בשליטתה. לכן, אירופה צפויה להגדיל את השקעותיה ביכולות הגנה עצמאיות, לגוון את שותפותיה הביטחוניות, ואף להגדיר מחדש את יחסיה עם מעצמות כמו סין ורוסיה בשנים הקרובות.
אך שינוי תפיסה זה אינו מוגבל לאירופה. במערב אסיה, מדינות ערב עוקבות מקרוב אחר ההתפתחויות הללו. עבור מדינות אלו, אשר קשרו זה מכבר את ביטחונן לארצות הברית, המלחמה האחרונה העבירה מסר ברור: תלות במעצמה זרה, במיוחד כזו שמדיניות החוץ שלה מושפעת משיקולים פנימיים ויריבויות גיאופוליטיות, עלולה לחשוף אותן לסיכונים בלתי צפויים. מסיבה זו, התהליך שהחל קודם לכן עם נורמליזציה של היחסים האזוריים והפחתת המתיחות עם איראן צפוי לצבור תאוצה נוספת. מדינות כמו ערב הסעודית צפויות כעת לנוע יותר מתמיד לעבר "מולטי-צדדיות פרגמטית". זוהי גישה המקיימת יחסים עם ארצות הברית, אך אינה רואה בהם את עמוד התווך היחיד של הביטחון.
באופן רחב יותר, ניתן לראות התפתחויות אלו כאינדיקציה למעבר הדרגתי ממערכת חד-קוטבית למערכת רב-קוטבית. במערכת זו, במקום להסתמך על שחקן דומיננטי יחיד, מדינות יוצרות רשת של קשרים ובריתות כדי לשפר את גמישותן האסטרטגית. בספרות היחסים הבינלאומיים זה מכונה "כוח רך", שאינו מרמז על עימות ישיר עם ארצות הברית, אלא על הפחתה בתלות בה. עם זאת, אין לפרש מגמה זו כירידה פתאומית בתפקידה של ארצות הברית. מה שהשתנה הוא "סוג הקשר", מתלות חד-צדדית מוחלטת לשיתוף פעולה מותנה וניהול העלויות הפוטנציאליות שלו.
ניתן לראות את המלחמה האחרונה כנקודת מפנה ב"הגדרה מחדש של אסטרטגיית הביטחון" עבור מדינות. בעוד שקרבה לארצות הברית נחשבה בעבר ליתרון ביטחוני אוטומטי, הנחה זו נבחנת כעת מחדש. ממשלות שואלות יותר ויותר: האם קרבה זו היא לטובתנו בכל הנסיבות? התשובה לשאלה זו תקבע את מהלך הפוליטיקה העולמית בשנים הקרובות. אין ספק שהעולם שאחרי מלחמה זו אינו זהה לעולם שלפניה. זהו עולם שבו "חישובים זהירים" החליפו את "אמון מוחלט", ודיפלומטיה הפכה, יותר מתמיד, לאמנות ניהול אי-ודאות.
נור ניוז