ארצות הברית השתמשה שוב בכותרת שנראית מוצדקת אך מטעה כדי לתייג מבצע צבאי התערבותי. כינוי וושינגטון למבצע הצבאי החדש שלה באזור המפרץ הפרסי "מבצע חופש" אינו רק שם, אלא "בניית משמעות" כדי להצדיק התערבות. כאשר דונלד טראמפ מעניק שם קליט זה למבצע הצבאי שלו במצרי הורמוז, הוא למעשה מתחיל את הקרב ברמה התפיסתית והנרטיבית עוד לפני שנורתה ירייה אחת. כאן, פוליטיקה, תקשורת ושפה שזורות זו בזו, ו"מלחמה" מוגדרת מחדש כ"משימה מוסרית".
דפוס זה ידוע היטב בהיסטוריה של מדיניות החוץ האמריקאית. מ"מבצע חופש מתמשך" באפגניסטן ועד "מבצע חופש" בעיראק, המילה "חופש" שימשה כסמל ללגיטימציה. אפילו תחת ג'ורג' וו. בוש, המושג "הפצת דמוקרטיה" הפך לעמוד תווך אידיאולוגי להצדקת התערבויות צבאיות. קודם לכן, תחת ביל קלינטון, ההתערבות בבלקן נוסחה במונחים של "הגנה על זכויות אדם" ו"מניעת רצח עם". בכל המקרים הללו, עולה דפוס משותף: תרגום אינטרסים גיאופוליטיים לשפת ערכים אוניברסליים.
מניפולציה זו אינה רק עניין של בחירת מילים; היא חלק מ"מבנה לגיטימציה". בתוך מבנה זה, פועלות בו זמנית שלוש רמות:
ראשית, הרמה הפנימית: דעת הקהל האמריקאית חייבת להשתכנע שהעלויות האנושיות והכלכליות של מלחמה משרתות מטרה מוסרית נעלה יותר. הניסיון המר של מלחמת וייטנאם הוכיח כי ללא לגיטימציה מוסרית זו, התמיכה החברתית במלחמה קורסת במהירות. לכן, מונחים כמו "חופש", "ביטחון" או "דמוקרטיה" משרתים תפקיד פסיכולוגי, שמטרתו להפוך מלחמה מ"בחירה פוליטית" ל"ציווי מוסרי".
שנית, הרמה הבינלאומית: במערכת הבינלאומית, כוח לבדו אינו מספיק; נדרש "נרטיב". כאשר מבצע צבאי מוגדר במונחים כמו "לוחמה בטרור", "הגנה על הביטחון העולמי" או "חופש פרויקט", עלויותיו הדיפלומטיות מצטמצמות, והבטחת תמיכת בעלות הברית הופכת קלה יותר. לאחר ה-11 בספטמבר, מודל זה הגיע לשיאו, ו"המלחמה בטרור" הפכה למטריה מושגית למגוון רחב של צעדים צבאיים התערבותיים.
שלישית, השכבה המבנית של התקשורת: כלי תקשורת מרכזיים, מכוני מחקר ומוסדות אקדמיים ממלאים תפקיד בשחזור שיח זה. כאן, איננו עוסקים עוד ב"מילה" בלבד, אלא ב"שיח דומיננטי" המבקש לבסס הגדרה משלו למושגים כמו חופש, ביטחון וסדר כהגדרה עולמית רווחת.
עם זאת, טיעון אתי זה מתמודד עם מספר סתירות מהותיות. ראשית, לעתים קרובות קיים פער בין המטרה המוצהרת לתוצאה בפועל. בעוד ש"חופש" מוכרז כמטרה, התוצאות בשטח הובילו לעתים קרובות לחוסר יציבות, קריסה מוסדית וחוסר ביטחון נרחב. הניסיון של עיראק לאחר 2003, או אפגניסטן לאחר שני עשורים של נוכחות צבאית, מדגים ש"חופש מיובא" לא רק נכשל בהיותו בר-קיימא, אלא, במקרים מסוימים, הוביל לוואקום כוחני ולצמיחה של קבוצות קיצוניות.
שנית, בחירת המטרות רצופה בסתירות. אם הקריטריונים וההצדקה להתערבות הם "חופש" ו"זכויות אדם", מדוע מיושם סטנדרט זה באופן סלקטיבי? מדוע משברים מסוימים מצדיקים התערבות צבאית בעוד שאחרים לא? סלקטיביות זו מרמזת ש"ערכים" משרתים לעתים קרובות "אינטרסים", ולא להיפך.
שלישית, ישנן סתירות אינהרנטיות בהגדרה האמריקאית של מושגים מושכים כמו חופש, דמוקרטיה וזכויות אדם. חופש בשיח זה מוגדר לעתים קרובות כהתאמה לסדר הרצוי לוושינגטון. כל ישות שאינה מתאימה למסגרת זו פשוט מתויגת כ"איום" או "כוח מערער". כתוצאה מכך, חופש מצטמצם ממושג אוניברסלי לכלי פוליטי.
רביעית, גם ההשלכות המשפטיות והמוסריות של התערבויות כאלה סותרות. פעולות שבוצעו בשם החופש נקשרו בעקביות לפעולות שנויות במחלוקת רבה מנקודת מבט של זכויות אדם, החל ממעצרים מחוץ למשפט ועד נפגעים אזרחיים. פער זה בין "טענה" ל"מעשה" שחק בהדרגה את הערך המוסרי של שיח זה.
בהקשר זה, השימוש במונח "מבצע חופש" לתיאור כל פעולה חדשה הוא יותר ניסיון לצפות את הסכסוך בין הנרטיבים מאשר אינדיקציה לטבעו. תווית זו מבקשת לעצב את תחום הניתוח מלכתחילה, ומציבה כל התנגדות במצב קשה: כיצד ניתן להצדיק התנגדות ל"חופש"? עם זאת, הניסיון ההיסטורי מראה כי אסטרטגיה זו, למרות השפעותיה הפוטנציאליות לטווח קצר על דעת הקהל העולמית, דועכת בסופו של דבר. ככל שהפער בין הרטוריקה למציאות גדול יותר, כך היא זוכה לאמון הציבור, הן בתוך ארצות הברית והן ברחבי העולם. במילים אחרות, הערך הסמלי של "חופש" מוגבל, והשימוש החוזר ונשנה בו למטרות גיאופוליטיות פוגע בהדרגה ביעילותו.
...התוצאה היא שתוויות כמו "פרויקט חופש" לפעולות צבאיות התערבותיות הן חלק מאסטרטגיה מורכבת להכשרת כוח צבאי. אך אסטרטגיה זו תהיה בת קיימא רק אם תהיה מידה מסוימת של עקביות בין טענות לפעולות, דבר שניסיון העבר במדיניות האמריקאית אתגר בעקביות. אחרת, "חופש" יתפרש לא כערך, אלא ככלי - כלי המשרת את פוליטיקת הכוח, לא את פוליטיקת השחרור.
נור ניוז