דונלד טראמפ הוא פוליטיקאי גסה ומריר. ברוב נאומיו הוא משתמש בשפה קשה, לא דיפלומטית, ולפעמים אף וולגרית. מבחינה זו, הוא ייחודי, אולי שונה מכל קודמיו בשלטון האמריקאי. שפה לא שגרתית זו עשויה לנבוע מאישיותו הפרגמטית, או שהיא עשויה להיות סוג של מניפולציה פוליטית של שפה ורטוריקה בסכסוכים בינלאומיים. תהיה הסיבה אשר תהיה, נראה שהוא מנסה להבדיל את עצמו על ידי פנייה לסגנון לשוני מסוים זה, ונותן לקהל שלו את הרושם שהוא פוליטיקאי מסוג אחר בעל ביטחון עצמי גבוה.
מעבר לשפה הדיפלומטית המסורתית
בעולם הפוליטיקה, מילים אינן רק כלי ביטוי; הן כלי כוח, ולפעמים גם הכוח עצמו. מנהיגים גדולים ומסוכנים פועלים באמצעות שפה לפני שהם פועלים באמצעות צבאותיהם או כוחותיהם. שפתם מגדירה מחדש את גבולות הלגיטימציה, מטילה פחד, מוכרת תקווה, מגדירה את האויב ומעצבת את דעת הקהל. במובן זה, טראמפ הוא פוליטיקאי שנוי במחלוקת עם "מערכת לשונית" משלו - כזו המבוססת על בוטות תוקפנית, הגזמה מאיימת, זלזול ביריב, שפה מונעת שוק, נטישת נימוסים דיפלומטיים ותצוגות כוח בוטות. כאשר הוא משתמש בקלות בביטויים כמו "נשחרר כאוס", "נחזור לתקופת האבן", או אפילו מדמה את התנהגותה של אמריקה לזו של "פיראטים", זו אינה רק רטוריקה. שפה זו היא חלק מאסטרטגיה פוליטית. טראמפ עושה באמצעות מילים את מה שחלק מהמעצמות עושות עם נושאות מטוסים: מזעזע, מאיים ומשנה את חישובי הצד השני.
בעולם הפוליטיקה, מילים אינן רק כלי ביטוי; הן כלי כוח, ולפעמים הכוח עצמו. עד כה, לפחות לכאורה, מדיניות החוץ האמריקאית הציגה את עצמה במונחים משפטיים, מוסריים ודיפלומטיים. אפילו כאשר ניהלה מלחמה, היא הצדיקה את פעולותיה בביטויים כמו "הגנה על חופש", "הרחבת הדמוקרטיה", "שמירה על הסדר העולמי", "מאבק בטרור" או "תמיכה ביציבות אזורית". זו הייתה השפה הרשמית של האימפריה המודרנית: כוח קשה עם ציפוי רך. אבל טראמפ קרע את המסכה הזו. הוא פחות מודאג מנימוסים קונבנציונליים ומעדיף לבטא את היגיון הכוח בצורה בוטה. אם יש להפעיל לחץ כלכלי, הוא קורא לזה "חנק". אם יש להפעיל איומים צבאיים, הוא מדבר על "השמדה מוחלטת". אם יש לכפות עסקה, הוא מדבר במונחים עסקיים על "ניצחונות" ו"הפסדים". מסיבה זו, רבים רואים בו פוליטיקאי לא קונבנציונלי, אך ייתכן שיהיה מדויק יותר לומר שהוא מבטא בגלוי את ההיגיון הנסתר של פוליטיקת הכוח האמריקאית.
חלק מהרטוריקה הזו מושרש באישיותו של טראמפ. הוא מגיע מעולם העסקים, התחרות בתקשורת ובניית המותג האישי - עולם שבו הקול החזק ביותר גובר. בהקשר זה, אסרטיביות הופכת לפחות חשובה מאלגנטיות וטקט, ותחכום מאבד מערכו לנוכח כותרות. אבל צמצום זה לטמפרמנט אישי גרידא הוא טעות חמורה. שפתו של טראמפ אינה רק תוצר של אישיותו; היא גם כלי פוליטי מחושב. הוא מבין שבעידן המדיה החברתית, אמירה קשה ומזעזעת נתפסת הרבה יותר מאשר אמירה מאוזנת מבחינה דיפלומטית. בכלכלת תשומת הלב, קיצוניות לשונית רווחית הרבה יותר. טראמפ מודע לחלוטין לעיקרון הזה. הוא יודע איך לתפוס כותרות, איך לשלוט בנוף התקשורתי, וכיצד לאלץ את יריביו להגיב. לפיכך, כל אמירה קשה שהוא משמיע היא בו זמנית מסר פוליטי ומבצע תקשורתי.
שפה ככלי נשק
שפתו אינה רק ביטוי של רגש, אלא גם חלק מאסטרטגיה לשליטה בתקשורת. כל הצהרה שנויה במחלוקת מושכת את דעת הקהל לכיוונו ומכריחה את יריביו לשחק לידיו. אבל זה לא רק עניין של התקשורת; שפה זו משרתת גם תפקיד אסטרטגי. באמצעות איומים מוגזמים, טראמפ מבקש ליצור סוג של הרתעה פסיכולוגית. הצד השני אינו יודע כמה מהמילים הללו הן בסך הכל הבלחות וכמה מהן הן הקדמה לפעולה אמיתית. עמימות זו עצמה היא סוג של לחץ. במשא ומתן, הוא בדרך כלל משתמש באותה טקטיקה: הוא מתחיל בהעלאת ההימור, הגברת המתח, ובשלב הבא, הוא מציע הסכם פחות עימותי כפתרון. זהו אותו היגיון של מיקוח קיצוני: הפחדה כדי לסחוט ויתורים.
מצד שני, קהל היעד העיקרי לרבים מהנאומים הללו אינו מחוץ לארצות הברית, אלא בתוך החברה האמריקאית עצמה. חלק מהמצביעים האמריקאים מעדיפים פוליטיקאי שנראה נועז, החלטי ואגרסיבי. עבורם, שפה קשה היא סימן לכוח, לא לחוסר יציבות. טראמפ מבין את הצורך הפסיכולוגי הזה ומשתמש בשפתו כדי ליצור תדמית של "מנהיג חזק". מנהיג שאינו מחמיא לאויביו ואינו מרגיע אותם. בדרך זו, איומים חיצוניים יכולים לפעמים להפוך להון פוליטי פנימי. מעבר להיותו פוליטיקאי פזיז, טראמפ הוא גם האדריכל של מדיניות שפה עזה; מדיניות שבה מילים הופכות לנשק. הוא אינו הנשיא האמריקאי הראשון שעוקב אחר היגיון הכוח, אך הוא אחד הבודדים שמביעים אותו בגילוי לב, בהירות ובחוצפה שכזו, והופכים מילים לכלי מדיניות. אם הדיפלומטיה האמריקאית המסורתית מסתירה את אגרופה הברזל מאחורי כפפות קטיפה, טראמפ מציג את אגרופו לפני כפפותיו. מאפיין זה הפך אותו לאחד האינדיקטורים המשמעותיים ביותר לשינוי הפוליטיקה בעידן המידע. שפתו הלא שגרתית היא מרד נגד השפה הרשמית של המוסדות האמריקאים המסורתיים; זה כאילו הוא אומר: אני לא מדבר כמו דיפלומטים קלאסיים כי אני לא שולט כמוהם. בעוד ששפה זו עשויה להיות יעילה מבחינה טקטית בטווח הקצר, היא נושאת בעלויות עצומות לטווח ארוך. טראמפ שולט בשפה; שפה שאינה דיפלומטית, לא מנומסת ולא מעודנת. הוא הפך את המילה לסיסמה. איומים קטסטרופליים, עלבונות ישירים ובוטות הם מרכיבים מרכזיים במבנה פוליטי שנועד לשלוט בתקשורת, להפחיד יריבים, לצבור יתרון במשא ומתן ולגייס את דעת הקהל המקומית. זה מה שהפך את טראמפ לתופעה בולטת בפוליטיקה העכשווית: פוליטיקאי שלובש חליפה דיפלומטית אך מדבר בלשון של טיפש.
נור ניוז