מבין שלוש האפשרויות - מלחמה, משא ומתן ומלחמת התשה - המודל השלישי, סוג של מלחמת התשה שבה אמצעים כלכליים, ימיים ופוליטיים מחליפים עימות צבאי ישיר, הוא המתאים ביותר למציאות הנוכחית. עם זאת, המשמעות טמונה בעובדה שארצות הברית, לראשונה, מוצאת את עצמה במצב לבחור אחת מ"שלוש האפשרויות הרעות" הללו - אפשרויות שבהתחשב ביכולותיה ובמעמדה של איראן, אינן רצויות אסטרטגית עבור וושינגטון. האפשרות הראשונה היא חזרה למלחמה ישירה, נתיב שאינו רק יקר מבחינה פוליטית עבור דונלד טראמפ, אלא גם ידרוש הגדרה מחדש של המושגים "הכרח" ו"כדאיות". עם דעת הקהל העולמית והאקלים הפוליטי האמריקאי הרגישים יותר ויותר לתוצאות המלחמה, ועם עלויותיה הכלכליות המשתקפות במהירות בשווקים שונים, ובמיוחד במגזר האנרגיה, הצדקת סכסוך חדש אינה משימה קלה. יתר על כן, יכולות ההרתעה של איראן, במיוחד לאחר כישלונן של ארצות הברית וישראל במלחמת 40 הימים, הגדילו משמעותית את הסיכונים של אפשרות זו. האפשרות השנייה היא להתקדם לכיוון משא ומתן, אך לא מעמדה של שוויון; אלא, במסגרת אותם לחצים קודמים. גם אפשרות זו ניצבת בפני אתגרים משמעותיים. תגובתה בת 14 הנקודות של איראן להצעה האמריקאית מדגימה כי טהרן שואפת לשינוי מהותי במסגרת המשא ומתן: מהפסקת אש זמנית לסיום מוחלט של המלחמה, בליווי ערבויות ביטחוניות, הסרת סנקציות, סיום המצור הימי ואף תשלום פיצויים. מסגרת זו משמעותה למעשה נסיגה של ארצות הברית ממדיניות הלחץ המקסימלי שלה, דבר שוושינגטון תתקשה לקבל.
האפשרות השלישית, דהיינו המשך הסטטוס קוו או "מלחמת ההתשה", אף שנראית זולה יותר, הופכת בהדרגה למלכודת אסטרטגית עבור ארצות הברית. במודל זה, הגורם המכריע אינו טמון בעוצמת הפגיעה, אלא ב"חוסן". לצד שמנהל בצורה הטובה ביותר לחץ ממושך יהיה יתרון. מנקודת מבט זו, אם איראן תצליח לשמור ולנצל בצורה אופטימלית את יכולותיה האסטרטגיות, במיוחד בכל הנוגע למצרי הורמוז, תרחיש זה עשוי לפעול לטובתה של טהרן.
למעשה, גם אם וושינגטון תבחר באפשרות השלישית, היא עדיין ניצבת בפני בעיה מהותית: שינוי בכיוון הלחץ העולמי. סימנים לשינוי זה ניכרים בבירור, במיוחד בעמדות האחרונות. נציג סין באו"ם הצהיר במפורש על הצורך להסיר את האמברגו האמריקאי על איראן, וטען כי שורש המשבר טמון במתקפות "הבלתי חוקיות" שביצע ארצות הברית ובעלות בריתה נגד איראן. עמדה זו, החורגת מרטוריקה דיפלומטית גרידא, מצביעה על הופעתו של נרטיב חלופי בזירה הבינלאומית - כזה המציג את ארצות הברית ככוח מערער יציבות.
סין גם תמכה בשיחות שתוכננה על ידי פקיסטן, והדגישה את הצורך לפתוח מחדש את מצר הורמוז ולסיים את המלחמה, והזהירה מפני המשך הגישה הצבאית. זאת לאחר שבייג'ינג קבעה כי הסנקציות שהוטלו על מכליות נפט איראניות "בלתי חוקיות ובלתי ניתנות לאכיפה" ומחאה רשמית על מגבלות הסחר שהטילה וושינגטון. משרד המסחר הסיני תיאר את הצעדים הללו כהפרה בוטה של החוק הבינלאומי וחזר על התנגדותו לסנקציות חד-צדדיות.
התפתחויות אלו הופכות משמעותיות עוד יותר כשאנו לוקחים בחשבון שמצרי הורמוז הפכו לנושא מרכזי לדיון בין מנהיגי וושינגטון ובייג'ינג במהלך ביקורו הקרוב של טראמפ בסין. משמעות הדבר היא שמה שנחשב בעבר לסוגיה אזורית הפך כעת לסוגיה עולמית בעלת ממדים גיאופוליטיים רחבים. בנסיבות אלו, כל שיבוש בנתיב המים החיוני הזה ישפיע לא רק על שוק האנרגיה אלא על כלכלת העולם כולה, ובכך יגביר את הלחץ על ארצות הברית.
בהקשר זה, המצור אינו עוד רק כלי טקטי אלא הפך ל"אסטרטגיה מבוססת זמן". בזירה זו, איראן, בהסתמך על מעמדה ויכולותיה הגיאופוליטיות, יכולה להעלות את עלויות העימות הזה עבור הצד השני מבלי לנקוט במלחמה כוללת.
לעומת זאת, ארצות הברית ניצבת בפני דילמה בכל אפשרות שתבחר: מלחמה היא יקרה ומסוכנת, בעוד שמשא ומתן דורש פשרה. שמירה על הסטטוס קוו, לעומת זאת, מלווה בשחיקה הדרגתית ובלחץ עולמי גובר.
במילים אחרות, המשוואה הנוכחית אינה רק תחרות בין שני צדדים, אלא גם מבחן ליכולתם לסובלנות ולניהול משברים. במשוואה כזו, עליונות אינה בהכרח שקולה לניצחון מכריע, אלא ליכולת להשפיע על מהלך האירועים ולגבות מחירים על הצד השני. מנקודת מבט זו, נראה כי איראן מחזיקה ביתרון במלחמת המצור, לפחות לעת עתה; עמדה שאם ינוהלה בחוכמה, עשויה להפוך ליתרון מתמשך.
נור ניוז