לארי ג'ונסון, סוכן CIA ותיק ואנליסט ביטחוני בולט, סבור כי בהתבסס על ניסיונו בשטח ופעילותו הרשמית, ישנן סיבות ואינדיקטורים רבים המצביעים בבירור על כך שהניסיון להתנקש בטראמפ היה אירוע מפוברק וכי הסיקור התקשורתי שלו נועד אך ורק לכסות חרדה ובלבול פוליטיים, כמו גם חילוקי דעות בין המגזר הפוליטי מצד אחד לבין מנהיגים המתנגדים להמשך המלחמה עם איראן מצד שני.
קל להוכיח שניסיון ההתנקשות היה מתיחה.
ג'ונסון פתח באומרו, "הסיפור הזה מפוקפק", ואז הטיל ספק באמיתותו הכוללת. כמומחה לביטחון ומודיעין, הוא טען כי מכלול ההתנהגויות והסימנים אינו עולה בקנה אחד עם מתקפה אמיתית ובלתי צפויה. הוא הצביע במיוחד על תגובתו הלא אופיינית של טראמפ ברגע הירי, והדגיש את שלוותו היחסית וחוסר תגובתו המיידית כ"חוסר עקביות התנהגותית" שלדעתו מצביע על כך שלטראמפ הייתה ידיעה מוקדמת על האירוע. ג'ונסון כינה במפורש את האירוע "אירוע מבוים" ולאחר מכן הסביר כיצד הוא תוכנן.
אף אחד לא היה מקבל את רמת הפרה זו של פרוטוקולי האבטחה.
קצין ה-CIA בדימוס התמקד לאחר מכן ב"ליקויים המבניים בפרוטוקולי האבטחה", והציג אותם כראיה אובייקטיבית ראשונה התומכת בהשערת המתיחה. הוא הצביע במיוחד על פינוי האתר, שם ג'יי.די. ואנס היה הראשון לעזוב, ולא טראמפ - הפרה ברורה של דוקטרינת "להגן על הנשיא בכל מחיר" של השירות החשאי.
פרצה זו, יחד עם היעדר שכבות הגנה סטנדרטיות, מנותחת כסדרה של "חולשות" בו-זמניות, אשר ג'ונסון סבור כי אינן צפויות להיות מקריות. בהסתמך על ניסיונו האישי עם חסרונות השירות החשאי, ג'ונסון מפרש ליקויים אלה כנובעים בבירור מ"השעיה מכוונת של הליכים". לכן, ג'ונסון טוען כי רמה זו של הפרה של פרוטוקול מתואם ניתנת להסבר רק אם האירוע תוכנן מראש; אחרת, עלינו לקבל סדרה של טעויות יוצאות דופן ובו-זמניות שאף מערכת אבטחה תקינה לא הייתה סובלת.
לא רק שהיורה לא היה מטרה, אלא שהוא נתפס במקום ללא כל השלכות.
בדיון זה, ג'ונסון מתייחס להתנהגותו ולגורלו של התוקף, ומדגיש זאת כ"תקלה פרוצדורלית" בסיסית שמעבירה את הניתוח מפגיעות ביטחונית לפגיעות של התערבות או תיאום. הוא מדגיש שהיורה פרץ שכבות אבטחה מרובות ופתח באש, אך הוא לא נהרג במקום, וגם לא הראה סימני פציעה ולא קיבל טיפול רפואי מיידי. על פי כללי הפתיחה באש, יש להתמודד עם איום כזה באופן מיידי ב"דיכוי מכריע" (הריגת התוקף). ג'ונסון טוען כי פער זה בין הדוקטרינה הפרוצדורלית הצפויה לבין מה שקרה מצביע על "חוסר עקביות פרוצדורלית" וסותר את הנרטיב של מתקפה אמיתית. במילים אחרות, ג'ונסון רואה את סוף הסיפור - הישרדותו של התוקף וחוסר העונש שלו - כאלמנט משלים ש"מאשר את אופיו הדרמטי של הנרטיב".
המושגים "שעיר לעזאזל" ו"פעולות מנוהלות": מושגים מוכרים למומחי אבטחה
בשלב האחרון, ג'ונסון מסביר את מקורותיה של מערכת אנומליות זו. מוזכר המושג "שעיר לעזאזל" (מישהו שהופך מבלי משים לכלי בתרחיש רחב יותר), דבר המצביע על כך שהתוקף אולי הופנה, באופן ישיר או עקיף, והיה מעורב בפעולה מתוכננת מראש. כדי לחזק טענה זו, ג'ונסון מצביע על היסטוריה של פעולות דומות מצד סוכנויות כמו ה-FBI, ואפילו כמה ארגונים לא ממשלתיים, שבהן אנשים או קבוצות הוססו או נתמכו ליצור אירוע סנסציוני או לתמרן את דעת הקהל. עבור מומחה אבטחה ותיק זה, שיטת הובלת הנשק, הקלות שבה נפרצו שכבות האבטחה, וחשוב מכל, הישרדותו של התוקף, כולם מאפיינים של "פעולה מנוהלת" - כזו שבה האדם המבצע את התוכנית אינו מודע לכל ממדי התרחיש אלא פועל במסגרת מתוכננת מראש.
לאחר בחינת זאת בפירוט, ג'ונסון מרחיב על הכאוס הפוקד את ממשלת ארה"ב מנקודת מבט רחבה יותר. הוא מאמין שבעוד שיש דיבורים ברמה הפוליטית בוושינגטון על תקיפת איראן, מפקדי השטח בפיקוד המרכז (CENTCOM) מתנגדים בתוקף לאפשרות זו ברמה המבצעית. לדבריו, מפקדי כוחות האוויר והקרקע הגיעו למסקנה שתקיפה לא רק שלא תשיג אף אחת מהמטרות המוצהרות שלה, אלא גם עלולה להסלים את המשבר ולסבך את ארצות הברית בתוצאות קשות.
הערכה זו הועברה לרמות הפיקוד הגבוהות ביותר, ובכך שיתקה למעשה את תהליך קבלת ההחלטות. ג'ונסון טוען כי פער זה בין רצון פוליטי להערכה צבאית הוא קריטי להבנת המצב הנוכחי, שכן הוא מדגים שגם אם הרצון קיים בראש ההיררכיה הפוליטית, יישומו נתקל בהתנגדות מקצועית בשטח.
נור ניוז