בימים אלה, אנשים רבים שואלים שאלה נפוצה: מדוע דבריו ופעולותיו של דונלד טראמפ כה חוזרים על עצמם, מהירים ולפעמים סותרים? מדוע הוא עובר, תוך מספר שעות, מאיים לא להאריך את הפסקת האש להכרזה על הפסקת אש חד-צדדית? כדי לענות על שאלה זו, ייתכן שנצטרך להבהיר נקודה חשובה כבר מההתחלה: אסור לנו לנתח את התנהגותו של טראמפ בצורה מורכבת ואקדמית.
טראמפ אינו מומחה לתקשורת, וגם לא נוהג להתייעץ עם מומחים בתחום זה. גישתו נשענת יותר על ניסיון אישי, אינטואיציה ומעין "אינסטינקט משא ומתן". ספרו, "אמנות העסקה", משקף נקודת מבט זו - ניסיון לתרגם חוויות אישיות למתודולוגיה כללית. כיום, טראמפ ממשיך ללכת באותו דפוס בפוליטיקה ובתקשורת.
זו הסיבה, כאשר הוא מפרסם ברשתות החברתיות, הוא "מרגיש מה הוא הולך לומר" יותר מאשר הוא מסתמך על ניתוח מפורט ומתוכנן מראש. זה מסביר מדוע לפעמים הוא משנה את המנגינה שלו כל כך מהר. עבורו, שינוי עמדות אינו בהכרח בעיה; זה פשוט חלק מגישתו לקבלת החלטות אימפולסיביות.
אחד המאפיינים החשובים ביותר של גישה זו הוא המיקוד העמוק שלה ב"משיכת תשומת לב". בעולם של היום, תשומת הלב של אנשים היא נכס עצום. טראמפ מבין זאת באופן אינסטינקטיבי. הוא שואף להישאר באור הזרקורים על ידי פרסום מספר רב של הודעות, לפעמים עשרות פוסטים ביום. כאשר מישהו מדבר כל הזמן, לאחרים אין הזדמנות להעלות נושא אחר.
בהקשר זה, דיוק המסר אינו רלוונטי; מה שחשוב הוא המסר עצמו. אפילו מסרים מוגזמים או לא מדויקים יכולים להיות יעילים משום שהדבר החשוב ביותר הוא לעורר תגובה. כל הודעה שנויה במחלוקת מעוררת גל של ניתוח, דיון ושיתוף. בדרך זו, טראמפ מציף כמעט את נוף התקשורת. זה מוביל רבים, אפילו יריביו, לדבר עליו באופן לא מודע ולנצל את השפעתו.
מצד שני, גם המדיה החברתית תורמת לגישה זו. האלגוריתמים שלה נוטים להגביר מסרים רגשיים וקשים יותר. לפיכך, הצהרותיו השנויות במחלוקת של טראמפ נשמעות שוב ושוב, והמעגל הזה נמשך. בקיצור, הוא נכנס למשחק שחוקיו מעודדים התנהגות זו.
אבל לגישה הזו יש השלכות חמורות: כאשר מופצת כמות גדולה של מידע שונה, ולפעמים סותר, אנשים מתחילים להרגיש מבולבלים ומתקשים להבחין בין אמת לשקר. במצב כזה, האמון בחדשות פוחת, עד כדי כך שחלקם מסיקים ש"אי אפשר לסמוך על שום דבר".
באקלים הזה, קורה בדרך כלל משהו אחר: אנשים נמשכים לאלה שמדברים בפשטות ובתקיפות, גם אם דבריהם אינם מדויקים. כאן, סגנון תקשורת זה הופך לכלי כוח, לא כדי להסביר את האמת במדויק, אלא כדי לעצב את דעת הקהל.
טראמפ לפעמים מתנהג כאילו הוא רוצה להיראות בלתי צפוי. בפוליטיקה, גישה זו עשויה לעורר את חשדות הצד השני, אבל במקרה שלו, מדובר יותר באישיותו מאשר בתוכנית מחושבת היטב. הוא מגיב במהירות, נוקט עמדה במהירות ויכול לשנות את דעתו באותה מהירות.
זה הודגם בבירור בהפסקת האש האחרונה. בתחילה, הוא דיבר בלהט על אי הארכתה, אך הוא עבר במהירות להכרזה על הפסקת אש חד צדדית. אם נגביל את פרשנותנו להתנהגות זו לניתוחים מורכבים, ייתכן שלא נגיע למסקנה הנכונה. אך אם נתייחס אליה כאל החלטה ספונטנית ואינסטינקטיבית, היא הופכת מובנת יותר.
עם זאת, ישנה נקודה מכרעת שמשנה הכל: טראמפ אינו אדם רגיל. הוא עומד בראש אחת המדינות החזקות בעולם. לכן, גם אם דבריו אינם מדויקים או מחושבים, יש להם השפעה. השווקים מגיבים, התקשורת מנתחת אותם, והממשלות מגיבות.
אבל כאן טמונה סכנה חמורה. כאשר החלטות ומסרים מבוססים על אינטואיציה ותגובות מיידיות, חישובים פוליטיים וביטחוניים זהירים קורסים. זה לא רק עולה לארצות הברית ביוקר, אלא יכול גם להשפיע על המערכת הבינלאומית כולה. במצב כזה, משפט בודד, ציוץ או שינוי פתאומי בעמדה יכולים להצית תגובת שרשרת ברחבי העולם - תגובה שקשה לשלוט בה.
אנו יכולים לראות דוגמה לכך כבר עכשיו. במהלך כהונתו השנייה הקצרה של טראמפ כנשיא, פרצו מספר סכסוכים ומשברים, וארצות הברית אף נכנסה ישירות למלחמה עם איראן, מלחמה שנמשכת עד היום. זה מדגים שהתנהגות אינסטינקטיבית, כאשר היא מופעלת ברמת מעצמה עולמית, יכולה להיות בעלת השלכות החורגות בהרבה מהכוונה המקורית.
תשומת הלב הנרחבת הזו מעניקה לו סוג של ביטחון כוזב. כאשר כל מה שהוא אומר נראה, טבעי לו להאמין שגישתו נכונה ולהמשיך איתה. כאן, התנהגות אינסטינקטיבית הופכת לדפוס קבוע.
כדי להבין טוב יותר את המצב הזה, נוכל להשתמש בדוגמה פשוטה. באחד מסרטיו המפורסמים של נורמן ויזדום, הוא הופך בטעות למנצח של תזמורת גדולה. הוא מנופף בידיו מבלי לדעת בדיוק מה הוא עושה. אבל לכל מוזיקאי יש פרשנות משלו והוא מתחיל לנגן. התוצאה היא הופעה אמיתית, גם אם למנצח אין שליטה מדויקת עליה.
התנהגותו של טראמפ דומה במידה מסוימת. הוא שולח מסר, לפעמים ללא תוכנית ספציפית, אבל בגלל עמדת הכוח שלו, כולם מגיבים אליו. לתקשורת, לשווקים ולממשלות יש פרשנויות משלהם והם מקבלים החלטות על סמךן.
אבל הנה ההבדל המכריע: אם התוצאה בסרט הייתה מוזיקה דיסוננטית, במציאות, דיסוננס זה יכול להוביל לחוסר יציבות פוליטית, משברים ביטחוניים ושיבושים בכלכלה העולמית. במילים אחרות, תזמורת המבקשת לייצר צליל הרמוני עלולה להפוך לכאוס מוחלט תחת סוג כזה של מנהיגות.
נור ניוז