היחסים בין הרפובליקה האסלאמית של איראן לארצות הברית התאפיינו במתח, מורכבות ותזוזות לסירוגין במהלך ארבעת העשורים האחרונים. בעוד שטקטיקות המשא ומתן של וושינגטון השתנו לכאורה בהתאם לנסיבות של כל תקופה וממשלים עוקבים, הן, בליבתן, עקבו אחר דפוס עקבי יחסית. דפוס זה מבוסס על ניסיון להטיל דרישות על איראן, המתבטאות בשימוש בכלים וטקטיקות מגוונים.
בהקשר זה, ליבת המחלוקות טמונה בדפוס העקבי של ניסיון ארצות הברית לכפות את סדר היום שלה על איראן. גישה זו נמשכה בזמנים שונים, כולל במשא ומתן האחרון, והיוותה את אחד המכשולים המשמעותיים ביותר להשגת הסכם.
מרכיב מרכזי בדפוס זה הוא הסתמכותה על "לחץ" ככלי עיקרי. ארצות הברית השתמשה בעקביות בסנקציות כלכליות כדי להחליש את איראן בשנים שלאחר המהפכה האסלאמית. סנקציות אלו הוגברו בזמנים שונים, החל ממשברים פוליטיים ועד לסוגיית הגרעין, והגיעו לשיאן בתקופת ממשל טראמפ בצורת מדיניות "הלחץ המקסימלי". מטרת מדיניות זו הייתה להפחית את השפעתה הכלכלית של איראן ולאלצה לקבל מערך רחב יותר של דרישות.
בנוסף ללחץ כלכלי, איומים צבאיים שימשו גם ככלי משלים. למרות שאיומים אלה היו לעתים קרובות עקיפים, הם מילאו תפקיד משמעותי ביצירת אקלים פסיכולוגי ובהשפעה על תהליך המשא ומתן. בהקשר זה, ובעקבות כישלון שיחות איסלאמאבאד, ניתן לראות במסגרת זו גם את הכרזתו של טראמפ על סגירת מיצרי הורמוז ומניעת שיט. הוא הודיע כי חיל הים האמריקאי ישלוט בנתיבי השיט ואף יתפוס כלי שיט ששילמו אגרות לאיראן.
פעולה זו, שלילית מטבעה, נתפסת בדרך כלל בספרות הצבאית כהקדמה למבצע רחב יותר. עם זאת, במקרה הספציפי הזה, ניתן לראות אותה כעדות לחוסר יכולתה של אמריקה להשיג את מטרותיה באמצעות אפשרויות צבאיות ישירות. במילים אחרות, סגירת מיצרי הורמוז, במקום להיות ביטוי לעוצמה מבצעית, מעידה על קיפאון באסטרטגיות קודמות לפתיחת נתיבי המים הרצויים ולביסוס שליטה אפקטיבית באזור.
סימן היכר של מודל המשא ומתן האמריקאי הוא ניסיונו לקשר בין סוגיות שונות. בעוד שאיראן התעקשה בעקביות להפריד בין הנושאים, ובמיוחד את תיק הגרעין, לבין נושאים אחרים, ארצות הברית ביקשה לכלול נושאים כמו תוכנית הטילים, השפעה אזורית וזכויות אדם במסגרת חבילה מקיפה. גישה זו הרחיבה למעשה את היקף המשא ומתן וסיבכה את תהליך ההגעה להסכם.
בשנים האחרונות, נושא ביטחון מצר הורמוז וחופש השיט נוסף לחבילה זו. למרות שנושא זה אינו חלק מהותי מהמשא ומתן הגרעיני, הוא הועלה כחלק מחששות ביטחוניים רחבים יותר וסיפקה תירוץ להסלמת לחץ פוליטי וצבאי.
במקביל, ארצות הברית ביקשה בעקביות לחזק את עמדתה במשא ומתן על ידי בניית קונצנזוס בינלאומי. הכלים ששימשו בהקשר זה כללו מעורבות עם מדינות אירופה וניצול יכולות של מוסדות כמו מועצת הביטחון של האו"ם. בניית קונצנזוס זה, יחד עם לחץ גובר על איראן, העניקה לפעולות האמריקאיות מידה מסוימת של לגיטימציה בינלאומית.
דגש על פרטים טכניים ומנגנוני אימות היה מרכיב חשוב נוסף בגישה זו. במשא ומתן הגרעיני, ארצות הברית הקדישה תשומת לב מיוחדת לאילוצים טכניים, ניטור אינטנסיבי וגישה מעבר למסגרות הרגילות. רגישות זו משקפת מאמצים להקים מערכת ניטור קפדנית ורב-שכבתית המסוגלת לפקח באופן מקיף על הפעילות הגרעינית האיראנית.
באופן כללי, מודל המשא ומתן האמריקאי היה שילוב של לחץ כלכלי, איומים צבאיים, בניית קונצנזוס בינלאומי, הרחבת היקף הנושאים והתמקדות בפרטים טכניים. אלמנטים אלה שימשו יחד אסטרטגיה מקיפה שמטרתה להטיל דרישות על איראן.
התפתחויות אחרונות, כולל הצהרותיו של טראמפ בנוגע למצרי הורמוז, מדגימות את המשך מודל זה, אך יחד עם זאת, הוא עומד בפני מגבלות ואתגרים חמורים. במיוחד כאשר פעולות מוצהרות הופכות לריאקטיביות יותר, ניתן לראות זאת כאינדיקציה לכישלון בהשגת יעדי הגישות הקודמות.
לכן, עתיד היחסים והמשא ומתן בין שתי המדינות תלוי, יותר מכל דבר אחר, בתיקון דפוסי התנהגות אלה. כל עוד הגישה הכפייתית והחד-צדדית נמשכת, הסיכוי להגיע להסכם בר קיימא יישאר לא ודאי.
נור ניוז