לא ניתן להבין את ההתפתחויות האחרונות בין הרפובליקה האסלאמית של איראן לארצות הברית מבלי להתחשב באופי האסטרטגי של פעולות שני הצדדים. מה שהחל ב-29 במרץ 2014, כתוקפנות צבאית משותפת של ארצות הברית וישראל נגד איראן, לא היה רק פעולה צבאית, אלא ניסיון לעצב מחדש את מאזן הכוחות באזור מערב אסיה.
המטרה העיקרית של מבצע זה הייתה ליצור "הלם אסטרטגי" על ידי חיסול צמרת היררכיית קבלת ההחלטות ושיתוק מבנה המנהיגות האיראני, ובכך לאלץ את טהרן לקבל תנאים שנכפו. עם זאת, מהלך האירועים הראה כי חישובים אלה התבססו על חישוב שגוי של יכולותיה האמיתיות של איראן והדינמיקה הפנימית שלה.
בתוך פחות מארבעים יום, תגובת איראן לא רק שינתה את משוואות שדה הקרב אלא גם עיצבה מחדש את מאזן הכוחות האמיתי באזור. ההתקפות הממוקדות על בסיסים אמריקאים באזור, גרימת הפסדים מוחשיים לישראל, השליטה במצרי הורמוז וההתפשטות האזורית של הסכסוך, כל אלה הוכיחו כי בניגוד להנחות הראשוניות, לא איראן הופתעה, אלא וושינגטון ותל אביב, שנפלו למלכודת של הערכות מודיעין לא שלמות.
קריסה חברתית מהירה וחוסר יציבות פוליטית, פער ריבונות וחוסר יכולת להגיב היו שלושה אלמנטים שנכללו בתכנון האויב הראשוני, אך אף אחד מהם לא התממש בשטח. כישלון זה בא לידי ביטוי גם, במיוחד בתקשורת המערבית ובניתוחים של מומחים, והצביע על כישלונה של מלחמה "מהירה, מוגבלת ונקייה".
בנסיבות אלה, המעבר מהזירה הצבאית לזירה הדיפלומטית נתפס כניסיון לשחזר טקטיקות לחץ בצורה שונה, ולא כהוכחה לרצון אמריקאי אמיתי לפתור את המשבר. התיווך של פקיסטן וקבלת ההצעה האיראנית על ידי דונלד טראמפ מצביעים על כך שוושינגטון מחפשת דרך זמנית לצאת מהקיפאון הצבאי ומיצוב מחדש להשגת יעדים שלא הושגו בשדה הקרב. דפוס זה חסר תקדים בהתנהגות האסטרטגית האמריקאית, שבה משא ומתן מוגדר לא כחלופה למלחמה, אלא כהרחבה שלה בזירה אחרת.
עם זאת, שיחות איסלאמאבאד, שנמשכו 21 שעות בין מוחמד באגר ג'ליבאף לג'.ד. ואנס, הוכיחו שוב כי הפער בין מטרותיהם וציפיותיהם של שני הצדדים עמוק מדי מכדי לגשר עליו בטווח הקרוב. השאפתנות המוגזמת של אמריקה וניסיונותיה לכפות מסגרות חד-צדדיות גרמו לשיחות אלו לסבול מאותו גורל כמו סבבים קודמים רבים, והסתיימו ללא תוצאות. כישלון סבב שיחות זה סימן נקודת מפנה, שהסלים את המתיחות לרמה גבוהה יותר.
תגובתו המיידית של דונלד טראמפ בהכרזה על חסימת מיצרי הורמוז נושאת השלכות מרובות. בספרות הצבאית, סגר ימי נחשב לצעד מקדים לקראת הסלמת סכסוך, אפילו מבצע צבאי רחב יותר. למרות שהצהרת הפיקוד המרכזי של ארה"ב הדגישה כי חופש השיט לנמלים שאינם איראניים לא יוגבל, המטרה העיקרית של צעד זה היא להפעיל לחץ כלכלי ופסיכולוגי על איראן ולשלוח מסר מרתיע לשחקנים אזוריים אחרים. בו זמנית, פעולה זו מרמזת על כך שארצות הברית מבקשת להשתמש באמצעים עקיפים כדי לפצות על כישלונותיה בשטח.
דיווחים בכלי תקשורת כמו הוול סטריט ג'ורנל תומכים בגישה זו. בחינת אופציית "התקיפות המוגבלות" על ידי ממשל טראמפ משקפת ניסיון ליצור אזור אפור בין מלחמה לשלום - אזור שבו ארצות הברית יכולה לשמור על רמת לחץ צבאית מבלי להיכנס לסכסוך בקנה מידה כולל, ולהשתמש בו כמנוף במשא ומתן עתידי פוטנציאלי.
ניתן לנתח דפוס זה במסגרת אסטרטגיית "לחץ מקסימלי חכם", המשלבת כלים צבאיים, כלכליים ופסיכולוגיים כדי לאלץ את הצד השני לעשות ויתורים.
עם זאת, הניסיון של ארבעים הימים האחרונים הראה כי סוג זה של חישוב עומד בפני אתגרים משמעותיים נוכח רצונה ויכולתה של איראן להגיב. כל פעולה צבאית מוגבלת תתרחש בסביבה שבה מאזן הכוחות השתנה באופן קיצוני. איראן הוכיחה כי יש לה לא רק את היכולת להגיב באופן סימטרי אלא גם את היכולת לפעול באופן אסימטרי ברמות שונות.
לכן, כל ניסיון להשתמש באיום של כוח צבאי עלול לצאת במהירות משליטה ולהוביל לסכסוך רחב יותר - תרחיש שיטיל עלויות כבדות על המשטר הציוני, ובמיוחד על ארצות הברית, לאור פיזור כוחותיו באזור.
בנסיבות אלה, האסטרטגיה האופטימלית של איראן היא לשמר ולחזק את תגובתה האפקטיבית, תוך המשך שימוש במגוון כלים מקומיים ואזוריים. גישה זו אינה עוסקת רק בתגובה לאיומים, אלא גם בהטמעת הבנה ברורה בקרב קובעי המדיניות האמריקאים לגבי העלויות של כל פעולה עוינת. תגובה החלטית ומידתית לכל פעולה מוגבלת תשלח מסר שהשימוש בכוח צבאי אינו רק לא יעיל, אלא עלול גם להחליש עוד יותר את מעמדה של ארה"ב באזור.
מה שניתן להסיק מכל ההתפתחויות האחרונות הוא שהסכסוך האיראני-אמריקאי נכנס לשלב מורכב יותר מעימות אסטרטגי גרידא; שלב שבו הגבולות בין מלחמה למשא ומתן מיטשטשים, ושניהם נתפסים ככלים המשרתים מטרות רחבות יותר. בסביבה כזו, הצלחתו של כל צד תלויה יותר בהבנה מעמיקה של הסביבה, בלכידות פנימית וביכולת לנהל חזיתות מרובות בו זמנית מאשר בכוח צבאי בלבד.
נור ניוז