הצהרותיו האחרונות של בנימין נתניהו בנוגע לשיחותיו עם דונלד טראמפ לפני ההשבעה, יחד עם ההתפתחויות בשטח ותהליך המשא ומתן, מחזקות הנחת יסוד: שהתנהגותו והחלטותיו של טראמפ, במקום להתפרש במסגרת הסיסמה "אמריקה תחילה", מדגישות את העדיפות המעשית של הסיסמה "ישראל תחילה" בחישוביו הביטחוניים.
בראיון לפוקס ניוז, הבהיר נתניהו כי המוקד העיקרי של שיחותיו עם טראמפ לפני ההשבעה היה "מניעת השגת נשק גרעיני מאיראן". עמדה זו חסרת תקדים בשיח האמריקאי הרשמי; עם זאת, משמעותה טמונה בהקשר הזמני והאסטרטגי שלה. אם תרחישים הקשורים לציוד צבאי, ואפילו הכנות לפעולה צבאית, היו על סדר היום לפני ההשבעה, עולה השאלה: מה תפקידה של הדיפלומטיה בהקשר זה? האם מדובר באמצעי לפתרון המשבר או כיסוי להפעלת לחץ בהתאם לסדרי העדיפויות של תל אביב?
הצהרותיו של יו"ר בית הנבחרים האמריקאי, מייק ג'ונסון, חיזקו עוד יותר תפיסה זו. בעקבות תדרוכים מסווגים על איראן, הוא הצהיר כי ישראל נחושה לפעול "עם או בלי סיוע אמריקאי", וכי הנשיא עומד בפני החלטה קשה. תיאור זה, גם אם בעקיפין, מצביע על מצב שבו רצונה של ישראל הוא הגורם המכריע, וושינגטון ניצבת בפני החלטה קבועה מראש. אם כן, העדיפות הזמנית והמעשית של רצונה של תל אביב על פני שיקולי ביטחון לאומי עצמאיים של ארה"ב מחזקת את עקרון "ישראל תחילה" בגישתו של טראמפ. עיתוי המהלכים הללו, המקביל לשיחות בין טהרן לוושינגטון בז'נבה, שהערכות ראשוניות הצביעו על התקדמות טובה, הופך את העניין לרגיש עוד יותר. בנסיבות כאלה, כל פעולה צבאית, או אפילו רמז בלבד לקרבתה, פוגעת למעשה בשולחן המשא ומתן. אם ההיגיון של "אמריקה תחילה" פירושו הימנעות מסכסוך יקר והתמקדות באינטרסים לאומיים מיידיים, אזי העדיפות צריכה להיות שמירה על המסלול הדיפלומטי. אך כאשר רצונה של ישראל הוא להפעיל את האופציה הצבאית, וושינגטון מצדדת בה במקום לרסן אותה, הרושם הרווח הוא שסדר העדיפויות התהפך.
סיסמת הקמפיין המרכזית של דונלד טראמפ, "אמריקה תחילה", התמקדה בצמצום הוצאות זרות, הימנעות ממלחמות התשה והתמקדות מחדש בחזית העורפית. סיסמה זו הדהדה חזק בקרב בסיס הרפובליקנים המתנגדים למלחמה, שנמאס להם מהתערבויות יקרות במזרח התיכון. אך כאשר מדיניות מעשית בנויה כך שהאופציה הצבאית מופעלת במקביל למשא ומתן, תחת לחץ ישראלי, הפער בין רטוריקה לפעולה הופך לברור לחלוטין. במקרה זה, עולה השאלה מבית האם קבלת החלטות ביטחוניות מבוססת על הערכה עצמאית של האינטרס הלאומי, או שמא היא מוגבלת למסגרת דאגותיה ולוחות הזמנים של תל אביב.
ההבחנה בין "הכנה למלחמה" ל"התקדמות לקראת מלחמה" היא קריטית כאן. כל הממשלות מתכננות לתרחישים הגרועים ביותר; אך כאשר ההכנות קשורות לרצון המוצהר של ישראל ומופעלות בשילוב עם התהליך הדיפלומטי, הבחנה זו כמעט נעלמת. בנסיבות כאלה, מתחזקת האמונה שהעדיפות האמיתית אינה ניהול משברים דרך המסלול הדיפלומטי הפחות יקר, אלא התייחסות מיידית לחששות הביטחון של תל אביב, גם אם הדבר מגביר את הסיכון לסכסוך עבור ארצות הברית.
כתוצאה מכך, "אמריקה תחילה" הופך לסיסמת בחירות בלבד ולא לאסטרטגיה מעשית. כאשר דיפלומטיה, אשר הייתה מפחיתה את העלויות הישירות והעקיפות של מלחמה עבור ארצות הברית, מוקרבת באופן עקבי לטובת האינטרסים של בעלת ברית, הסיסמה "ישראל תחילה" צוברת כוח כתיאור של התנהגות בפועל.
תוקפה של כל סיסמה אסטרטגית אינה נמדדת במילים, אלא בתעדוף בפועל של החלטות; ומה שמשברים אלה מגלים סותר את טענתו של טראמפ על עדיפות מוחלטת לאינטרסים הלאומיים האמריקאיים.
נור ניוז