בתוך המשא ומתן העקיף בין איראן לארצות הברית, שלווה בהתפתחויות מבטיחות יחסית, ובאירוע המזכיר את מלחמת שנים עשר הימים, הישות הציונית, בשיתוף פעולה עם וושינגטון, פתחה בסבב חדש של התקפות מקיפות על איראן בבוקר שבת. דפוס התנהגות זה הפך את ההנחה, אפילו עבור האנליסטים התמימים ביותר, שארצות הברית מבקשת עם איראן אינה רק הסרת כל עמימות פוטנציאלית סביב תוכנית הגרעין האיראנית. ואכן, ניתן לטעון כי פעילותה הגרעינית של איראן עצמה אינה בעלת חשיבות עליונה עבור מדינאים אמריקאים. הנחה זו נתמכת על ידי המתקפה הישירה על הנהגת המשטר וההתנקשות במנהיג העליון של המהפכה, כמו גם המסרים האופטימיים של הנשיא האמריקאי. במסר זה, בכוונה להטעות את העם האיראני, הוא דיבר על "הזדמנות לתבוע מחדש את המדינה", ובמקביל הבטיח להמשיך בהפצצות אינטנסיביות וממוקדות "כדי להשיג את מטרת השלום ברחבי המזרח התיכון".
מ"העשרת אורניום" ל"טרנספורמציה פוליטית"
לאור ההתפתחויות האחרונות, ובמיוחד ההתנקשות חסרת התקדים באייטוללה חמינאי, ניתן לטעון כי הפרטים הטכניים של תוכנית הגרעין אינם עוד הדאגה העיקרית של אמריקה. האקלים הדיפלומטי החיובי יחסית, במקביל לפעולה הצבאית של ארה"ב וישראל, חשף שינוי בכללי המשחק. מה שלכאורה סובב סביב סוגיות כמו רמות העשרה, מספר הצנטריפוגות ומנגנוני ניטור קשור באופן מהותי לסוגיה עמוקה יותר: מאזן הכוחות והגדרה מחדש של מעמדה האזורי של איראן. אין זה מוגזם לומר שביקורו של בדר בן חמד אל-בוסעידי, שר החוץ העומאני והמתווך במשא ומתן, בוושינגטון ושיחותיו עם סגן הנשיא טראמפ נועדו להעביר את החששות הללו. דיפלומט ותיק זה כנראה הבין מראש כי בהתחשב בעמדותיה החדשות של איראן במהלך המשא ומתן, הדיפלומטיה צריכה באופן הגיוני להתקדם מעבר למתחים הנוכחיים. אם הצד האמריקאי במשא ומתן היה כן, לא הייתה הצדקה לדחיית הסכם. כעת, לעומת זאת, על ידי שיגור מתקפה באמצע התהליך, נראה שוושינגטון שולחת מסר שונה, ואומרת לכולם, כולל למתווך, שהסכסוך עם איראן אינו רק טכני, אלא גם פוליטי וגיאופוליטי.
לפיכך, ניתן לטעון שהבעיה העיקרית של אמריקה עם איראן אינה עוד רק משא ומתן להגבלת יכולותיה הגרעיניות, אלא משא ומתן על "טרנספורמציה פוליטית". השאלה הבסיסית עבור אמריקה היא מקומה של איראן בסדר האזורי המעבר, כיצד תוגדר רשת השפעתה, ומידת חלקה במאזן הכוחות במזרח התיכון.
אם הנושא היה פשוט עיתוי השקת תוכנית הגרעין, הסכם טכני, אפילו עם המגבלות המחמירות ביותר, יכול להיחשב כפתרון. עם זאת, חששותיהם של הצדדים המסוכסכים קשורים יותר לרמת השפעתה של איראן בפוליטיקה הבינלאומית והאזורית מאשר לכמות האורניום שברשותו. מנקודת מבט זו, כל הסכם שמפחית לחץ כלכלי ומייצב את מעמדה הגיאופוליטי של איראן יכול להיחשב ככינון מציאות אסטרטגית לא רצויה.
מלחמה כמשתנה מווסת
בנסיבות כאלה, דיפלומטיה אינה הגורם המכריע היחיד עבור ארצות הברית. מה שמגדיר את המשוואה הוא יחס האיום-ויתור, חישוב עלויות המלחמה לעומת עלויות ההסכם. ייתכן שוושינגטון הגיעה למסקנה שעלות ההסכם עם איראן גדולה בהרבה מעלות המלחמה. ההחלטה לתקוף במהלך משא ומתן שמטרתו להגיע להסכם מעידה על מציאות זו. בהקשר זה, אפילו ההגבלות הטכניות הרחבות ביותר עשויות להיחשב כבלתי מספקות, משום שהנושא העיקרי אינו ריסון הטכנולוגיה, אלא ריסון עמדתה של איראן.
בנקודה זו, מלחמה הופכת למשתנה המווסת העיקרי במשוואת הכוח. תפקידה אינו בהכרח להצית סכסוך בקנה מידה כולל, אלא להגדיר מחדש את תקרת הציפיות ולקבוע את היקף הוויתורים המקובלים בשולחן המשא ומתן. כוח צבאי מכתיב את מסגרת הדיפלומטיה, לא להיפך. כאן, הדיפלומטיה מצטמצמת ל"ניהול משברים". השיחות נמשכות, אך כל התקדמות טכנולוגית עלולה להיפגע על ידי שינוי בשטח. כל הסכם שאינו מבוסס על החלטה פוליטית בנוגע לסדר האזורי יישאר שברירי.
נור ניוז