התוקפנות המחודשת והמשותפת של ארצות הברית והמשטר הציוני נגד איראן, בתוך משא ומתן פוליטי, מסמלת לא יותר מאשר ניצחון הכוח והאכזריות על פני הדיפלומטיה והדיאלוג. בעוד שערוצים דיפלומטיים עסקו באופן פעיל בהתייעצויות אינטנסיביות ובקביעת מסגרות להשגת הסכם והבנה, פתיחת חזית חדשה והפעלה של מבצע צבאי אגרסיבי נותנת עדיפות למעשה למנגנוני האלימות. אך מה שמעבר למתח צבאי גרידא הוא שיטת ההתקפות ומטרותיהן: ההתמקדות במרקם העירוני ובתשתיות האזרחיות. בעוד שטראמפ דיבר בעבר על "התקפה מוגבלת", מה שקרה בפועל בשטח היה פגיעה במרכזים כמו בית ספר יסודי לבנות, בית חולים ואזורי מגורים.
ההתקפה על בית ספר יסודי לבנות במינאב, שהביאה למותם של קדושים ולפציעתן של יותר מ-180 תלמידות, כמו גם ההתקפה על בית החולים גנדי ופציעתם של תינוקות המטופלים שם, אינה "תקרית שגויה", אלא אינדיקציה לכניסה לשלב מסוכן של לוחמה עירונית - שלב שבו הגבולות בין החזית הצבאית לחיי היומיום של האנשים מיטשטשים. במשפט ההומניטארי הבינלאומי, עקרון ההבחנה בין מטרות צבאיות לאזרחיות הוא כלל יסוד. עיקרון המעוגן באמנות ז'נבה אוסר על התקפות על בתי ספר ומתקנים רפואיים. מקומות אלה אינם רק אזרחיים אלא גם נהנים מהגנה מיוחדת.
לוחמה בערים, במיוחד כשהיא מלווה בהפצצת אזורי מגורים ותשתיות חיוניות, גורמת לאובדן הגדול ביותר לאזרחים. בתי ספר ובתי חולים מייצגים סמלים של חיים ועתיד; פגיעה בהם אינה רק הרס של בניין, אלא פגיעה בביטחון הפסיכולוגי של הקהילה ובעתידו של דור שיש להגן עליו מפני אלימות. ניסיון מר, כולל פשעי הציונות בני שנתיים בטבח עזתים חסרי הגנה, הראו כי האויב מבקש לנרמל פשעים אלה ומנסה, באמצעות רטוריקה פשיסטית, להציג טרגדיות אלה כטבעיות ובלתי נמנעות.
בנסיבות כאלה, שתיקה או תגובות מעורפלות מצד מוסדות בינלאומיים עלולות לתרום, שלא במתכוון, להנצחת מגמה זו. לאומות המאוחדות, ובפרט למועצת הביטחון, יש אחריות להשתמש במנגנונים שלה כדי לעצור התקפות על אזרחים, לבסס הפסקת אש מיידית ולשלוח משלחות עובדתיות עצמאיות. בית הדין הפלילי הבינלאומי, במסגרת סמכותו, יכול גם לחקור את האחריות הפוטנציאלית של מבצעי התקפות על מטרות אזרחיות.
מצד שני, הניסיון הראה כי הרצון הפוליטי של ממשלות מושפע לעתים קרובות מלחץ ציבורי. כיום, דעת הקהל העולמית, התקשורת, האקדמיה וארגוני החברה האזרחית ממלאים תפקיד מכריע. אם התקפות על בתי ספר ובתי חולים לא ייענו בתגובה עולמית נרחבת, קיים סיכון שהתנהגות זו תהפוך לנורמלית בסכסוכים אזוריים - מצב שיהיו לו השלכות קשות לא רק על איראן אלא על המערכת הבינלאומית כולה.
מה שקורה כעת הוא מבחן היסטורי לסדר המשפטי העולמי. האם לעקרונות שנקבעו לאחר הטרגדיות של המאה ה-20 כדי להגן על אזרחים עדיין יש תוקף מעשי כלשהו? או שמא הם נשחקים על ידי חישובים פוליטיים? אם תגובת העולם לתקיפה של ילדים בבתי ספר ותינוקות בבתי חולים אינה מכרעת ומבוססת על שלטון החוק, המושג "חסינות אזרחית" יאבד בהדרגה את משמעותו.
כאשר חיי אדם, ובמיוחד חיי ילדים, תינוקות ואזרחים, אובדים תחת משקל התוקפנות הבוטה והאכזרית, אחריותה של הקהילה הבינלאומית מתעצמת: לעצור באופן מיידי את ההתקפות על מטרות אזרחיות, להבטיח גישה הומניטרית ולגנות את הצד שהפר את עקרונות האנושות הבסיסיים ביותר. הגנה על תלמידי בית ספר ותינוקות חולים בבתי חולים אינה עמדה פוליטית; זוהי, לכל הפחות, חובה מוסרית ומשפטית של הקהילה הבינלאומית.
נור ניוז