דיווחים אחרונים בניו יורק טיימס מציירים תמונה חסרת תקדים של שינוי מבני במדיניות החוץ האמריקאית, שבה מרכז הכובד של קבלת ההחלטות עבר ממוסדות רשמיים למעגל קטן ומהימן של אנשים סביב דונלד טראמפ. בהקשר זה, ג'ארד קושנר וסטיב ויטאקר הפכו לשחקנים מרכזיים בנושאים כמו עזה, איראן ואוקראינה; הם אינם תוצרים של ביורוקרטיה דיפלומטית, אלא של היגיון של פשרה.
דיווח הניו יורק טיימס על המשא ומתן בעזה חושף היבט מכריע: הדיפלומטיה האמריקאית אינה מתנהלת במחלקת המדינה, אלא באחוזות במיאמי ובאמצעות קשרים ישירים ובלתי פורמליים. עצתו הבסיסית של קושנר פשוטה: "תשיג את ההסכם קודם, והפרטים יעובדו בהמשך". הצהרה זו חושפת את מהות חזון מדיניות החוץ של טראמפ: הסכם כנקודת מוצא, לא מטרה סופית.
אותו דפוס חזר על עצמו בנושאים אחרים. דיווחים מצביעים על כך שקושנר וויטאקר ניהלו שיחות עם נציגים איראנים בז'נבה, בעוד ערוצי התקשורת עם רוסיה ואוקראינה נותרו פעילים. מהלכים אלה לוו בטקטיקות לחץ בו זמנית, החל מאיומים צבאיים נגד איראן ועד לחץ כלכלי מוגבר על רשתות האנרגיה הרוסיות. התוצאה היא שילוב של משא ומתן, איומים ותצוגות כוח - מודל שטראמפ רואה כיעיל יותר מדיפלומטיה מוסדית.
עקיפת הביורוקרטיה: חוסר אמון או אסטרטגיה?
מאז כהונתו הראשונה, טראמפ הפגין חוסר אמון עמוק כלפי מחלקת המדינה ובמועצה לביטחון לאומי. הוא רואה במוסדות אלה כאיטיים, שמרניים, ולפעמים כמעכבים את מהירות קבלת ההחלטות. אזכוריו התכופים ל"ממשלה סודית" מדגימים שחוסר אמון זה אינו רק סנטימנטלי אלא הפך לחלק מחזונו הפוליטי.
בהקשר זה, הסתמכותו של טראמפ על קושנר וויטאקר נראית הגיונית. יש להם לא רק נאמנות אישית אלא גם מבינים את מדיניות החוץ כפי שטראמפ אוהב אותה: כקלף מיקוח. מנקודת מבט זו, יחסים בינלאומיים אינם תחום של נורמות וכללים אלא שוק של עסקאות. תומכי גישה זו מאמינים שגורמים כמו רוסיה או מעצמות אזוריות מסוימות מבינים את שפת הכוח והעסקאות טוב יותר משפת החוק. הם טוענים שתקשורת ישירה מהמעגל הפנימי של הנשיא מפחיתה אי הבנות ומזרזת קבלת החלטות. לדוגמה של עזה יש משמעות סמלית עבור תומכי מודל זה. קושנר וויטאקר הצליחו לשכנע את ישראל לקבל את השלב הראשון של התוכנית ולהתמקד ב"היבטים החיוביים של ההסכם". חוויה זו חיזקה את אמונו של טראמפ במודל "המעגל הקטן". עם זאת, מבקרים מזהירים כי ביטול רמות המומחיות בנושאים מורכבים כמו תוכנית הגרעין האיראנית או המלחמה באוקראינה עלול להוביל לפישוט יתר מסוכן.
"קבלת אישור תחילה": פילוסופיה לניהול משברים
ההיגיון של "קבלת אישור תחילה" מבוסס על שבירת הקיפאון הפסיכולוגי. במשא ומתן מפרך רבים, התמקדות מוגזמת בפרטים מאפילה על ליבת ההסכם. קושנר וויטאקר מבקשים לשנות את האקלים הפוליטי על ידי הבטחת הסכם ראשוני ולאחר מכן משא ומתן על הפרטים. במקרה של איראן, הדבר עשוי להוביל למסגרת כללית של מגבלות גרעיניות, תוך השארת פרטי הסנקציות והניטור למועד מאוחר יותר. באוקראינה, המטרה עשויה להיות לעצור את הסכסוך, גם אם הסטטוס הסופי של השטחים השנויים במחלוקת נותר לעתיד.
מודל זה מאופיין במהירות, גמישות ופוטנציאל לעלייה מיידית בפופולריות - תכונות התואמות את סגנונו הפוליטי של טראמפ. אך גם הסיכונים משמעותיים. הסכמים לא שלמים, אם הם חסרים תמיכה מוסדית וקונצנזוס פנימי, יהיו שבריריים ביישום. פרישת ארה"ב מהסכם הגרעין הוכיחה כי דיפלומטיה אישית, ללא גיבוי מוסדי, מוגבלת בקיימות.
בסופו של דבר, מדיניות החוץ של טראמפ מעידה על סוג של "הפרטת כוח", שבה החלטות מפתח מתקבלות לא במוסדות פורמליים, אלא במעגל קטן הקרוב לנשיא. ללא קשר לתוצאה הסופית של המשא ומתן, שינוי זה ישאיר מורשת מתמשכת על סגנון הממשל האמריקאי.
נור ניוז