בהערכת ההתפתחויות האחרונות, עולה תפיסה מוטעית נפוצה: דגש יתר על המוכנות הלוגיסטית האמריקאית. במציאות, הבעיה העיקרית של וושינגטון טמונה בחוסר היכולת שלה לחזות תרחיש מבצעי ספציפי. ארצות הברית יכולה לשגר מתקפה, אך היא אינה יודעת מה יקרה לאחר מכן; "בורות" זו היא מהות ההרתעה.
בניגוד לאמונה הרווחת, הבעיה של ארצות הברית אינה "פתיחת מלחמה", אלא ניהול שרשרת ההשלכות. כל תרחיש צבאי נגד איראן ניצב בפני רשת מורכבת של אי-ודאויות שאף חדר מבצעים אינו יכול להכיל במלואה.
הראשונה והחשובה ביותר מבין אי-הוודאויות הללו היא תגובת איראן; לא רק האם היא תגיב, אלא כיצד, היכן, באיזו עוצמה ומתי. הניסיון הראה שאיראן אינה בהכרח דבקה בדפוס של תגמול סימטרי או מיידית, ומאפיין זה מפחית במיוחד את יכולתם של המתכננים האמריקאים לחזות.
גורלה של ישראל הוא אחד ההיבטים המכריעים ביותר בתרחיש האמריקאי. אם ישראל תותקף ותסבול נזק משמעותי, הסכסוך יהפוך מ"מבצע מוגבל" למשבר אזורי מלא.
במקביל, תגובת תגמול עלולה להרחיב את הסכסוך מהמפרץ הפרסי ועד לים התיכון, מצב שקשה לשלוט בו אפילו עבור צבא בגודל של צבא ארצות הברית.
לא ניתן לדמיין תרחיש התקפי מבלי להתחשב בשוק האנרגיה. שיבוש זרימת הנפט, התוצאה הבלתי נמנעת של כל סכסוך חדש, יוביל מיד לעלייה חדה במחירים, ועלייה זו תשפיע ישירות על הפוליטיקה הפנימית של ארה"ב. יתר על כן, פגיעה בתשתיות האנרגיה והצבא של מדינות המפרץ תהפוך את בעלות בריתה של אמריקה לפגיעות - מצב שמדינות אלו לא יקבלו ושוושינגטון לא יכולה פשוט להתעלם ממנו.
בתוך ארצות הברית, הרגישות למלחמות עם תוצאות לא ודאיות גבוהה מאוד. חוויות עיראק ואפגניסטן עדיין טריות בתודעת כולם. כל התקפה שלא מניבה "תוצאה ברורה וניתנת להסבר" עלולה להחריף את המחלוקות הפוליטיות הפנימיות ולהגדיל את העלות לקובעי המדיניות.
במבחינה הבינלאומית, ארצות הברית ניצבת בפני דילמות רבות. המלחמה באוקראינה, משבר עזה והמאבק לנהל את הסדר העולמי מול סין רוקנו את משאביה של וושינגטון והסיטו את תשומת ליבה. במקביל, תפקידו של האיחוד האירופי הופך חשוב יותר ויותר, שכן אירופה לא צפויה לשמש כבעלת ברית אמינה. תלות באנרגיה, רצון לנקום על השפלות חוזרות ונשנות, שיקולים כלכליים וחששות מחוסר יציבות אזורית - כולם גורמים המניעים את האירופאים לזהירות ולריחוק פרגמטי במקום מעורבות פעילה עם וושינגטון.
בהקשר זה, תגובות סיניות ורוסיות, ללא התערבות צבאית ישירה, עלולות להגדיל משמעותית את עלות הפעולה האמריקאית באמצעים פוליטיים, כלכליים וביטחוניים.
תוכנית הגרעין האיראנית היא אחד המשתנים החשובים ביותר שמתעלמים מהם בניתוחים צבאיים. אפילו בתרחיש הגרוע ביותר, ארצות הברית אינה יכולה להיות בטוחה שהפצצת מתקני גרעין תשמיד לחלוטין אורניום מועשר, ובמיוחד מלאי מועשר ל-60%. עמימות זו מערערת את הרציונל של מתקפה.
תעשיית הגרעין של איראן היא מקומית; המשכה תלוי לא בתשתיות מיובאות אלא ברצון הפוליטי והלאומי של איראן. מנקודת מבט זו, מתקפה צבאית עלולה לא רק שלא לפתור את הבעיה, אלא גם לחזק את המוטיבציה הפנימית והלכידות להמשך התוכנית.
ארצות הברית ניצבת בפני פרדוקס אסטרטגי: יש לה את היכולת לבצע מתקפה מקדימה אך חסרה לה תוכנית אמינה לניהול מתקפות עוקבות. ריבוי אי הוודאויות - מתגובת איראן וגורלה של ישראל ועד לסוגיות אנרגיה, אירופה ותוכנית הגרעין עצמה - הופכים את האפשרות הצבאית ליקרה הרבה יותר ממה שהיא נראית בתחילה.
מסיבה זו, מה שאנו רואים אינו היסוס הנובע מחולשה, אלא היסוס הנובע ממודעות לתוצאות; כאשר הרתעה אמיתית נוצרת לא בחוסר בנשק, אלא בשפע של שאלות שלא נענו.
נור ניוז