באווירה המתוחה הנוכחית, מה שמפתיע ביותר הוא לא רק האפשרות של מלחמה, אלא גם תגובתם הרגועה, השקולה והמחושבת של הדמוקרטים. המפלגה, שמתחה ביקורת זה מכבר על הרפתקאות צבאיות בספרות הרשמית שלה, לא רק שנכשלה בניסוח התנגדות רצינית למלחמה פוטנציאלית נגד איראן, אלא גם נראית כמי שנמנעת באופן מודע ממעורבות ממשית בהרתעה. התנהגות זו, במקום להיות תוצאה של חוסר יכולת או רשלנות, היא תוצר של חישובים פוליטיים מדוקדקים. מנקודת מבטה של המפלגה הדמוקרטית האמריקאית, מלחמה עם איראן אינה רק משבר ביטחוני, אלא מלכודת פוליטית שיצרו בעצמם - מלכודת שדונלד טראמפ מהדק את אחיזתו בה. הדמוקרטים אינם עוצרים ואינם מעודדים מסלול זה; אלא, הם מעדיפים לדחוף אותו לשיאו כדי שטראמפ והרפובליקנים יישאו בתוצאות הישירות.
היגיון השתיקה: מדוע הדמוקרטים אינם מתנגדים?
הדמוקרטים מודעים היטב לכך שמלחמה עם איראן, בניגוד להתערבויות צבאיות מוגבלות רבות של ארה"ב, לא תהיה קצרה, זולה ולא ניתנת לשליטה. כל סכסוך עלול להוביל לעליית מחירי האנרגיה, לעלייה בלחצים הכלכליים המקומיים, לשחיקה של ההון החברתי של הממשלה ואף לפירוק בריתות זרות. מנקודת מבט אלקטורלית, אלו בדיוק ההשלכות שעלולות להטות את הכף נגד הרפובליקנים בבחירות הקרובות לקונגרס.
בהקשר זה, התנגדות פעילה למלחמה נושאת שני סיכונים עיקריים עבור הדמוקרטים:
ראשית, אם לא תפרוץ מלחמה, טראמפ עלול להציג את עצמו כ"מרתיע את האיום האיראני" ולהאשים את הדמוקרטים בחולשה. שנית, אם אכן תפרוץ מלחמה והדמוקרטים חסמו אותה מלכתחילה, הם יישאו באחריות מסוימת לתוצאות. לכן, שתיקה טקטית היא האפשרות הטובה ביותר; שתיקה המאפשרת לטראמפ להמשיך בדרך שקבע.
מלחמה כהזדמנות, לא כמטרה
לב העניין הוא שהדמוקרטים אינם רואים במלחמה מטרה בפני עצמה, אלא כהזדמנות. זוהי הזדמנות להפריך את הנרטיב של "ממשל החלטי", להדגיש את חוסר היציבות שנגרם עקב החלטותיו האישיות של הנשיא, ובסופו של דבר להחזיר לעצמו רוב בקונגרס ולהפעיל מנגנוני פיקוח ומשפט נגד הבית הלבן.
ליתר דיוק, הדמוקרטים מאמינים שאם טראמפ רוצה ליפול, זה חייב לקרות בשטחו שלו, לא באמצעות התערבות יריביו או הצלה פוליטית.
דעיכת ההון החברתי תחת טראמפ: מציאות הסקרים
נתוני סקרים בארצות הברית מראים כי הסיכוי למלחמה עם איראן חסר תמיכה עממית, מה שמחזק את חישובי הדמוקרטים. סקר של הרווארד-האריס שנערך בינואר מצא כי 71% מהאמריקאים מתנגדים לפעולה צבאית, אפילו בתרחיש של "התקפה בתגובה לדיכוי המפגינים". נתון זה מצביע על כך שאפילו טיעונים רגשיים ומשפטיים לא הצליחו להטות את דעת הקהל לכיוון מלחמה.
סקר של איפסוס מצביע גם על כך שרוב יחסי של האמריקאים אינם רואים אחריות במתן תמיכה צבאית למפגינים נגד הממשלה באיראן. נתונים אלה מצביעים על שינוי אסטרטגי: נשיא ארה"ב לא רק נכשל בבניית קונצנזוס עולמי נגד איראן, אלא גם נכשל בגיוס דעת הקהל המקומית.
הציבור האמריקאי, עייף מהמלחמות היקרות בעיראק ובאפגניסטן, מהסס להיכנס למשבר חדש במערב אסיה, במיוחד בהתחשב בכך שהכלכלה המקומית, פילוגים חברתיים ומשבר אמון פוליטי הם בין סדרי העדיפויות הדוחקים ביותר שלהם. דיווחים מצביעים על כך שדירוג התמיכה של טראמפ אינו עולה על 17%, סימן ברור לירידה בפופולריות החברתית והפוליטית שלו. בנסיבות אלה, כל מלחמה תחריף את הירידה הזו ותהפוך אותה למשבר לגיטימציה.
תפקידה של ישראל: יישור תפקידים, לא מטרות
בינתיים, תפקידה של ישראל, ותפקידה של בנימין נתניהו עצמו, צובר חשיבות גוברת. נתניהו הצהיר שוב ושוב בפומבי כי המשא ומתן עם איראן יהיה חסר תועלת וכי רמת הדרישות חייבת להיות מספקת כדי לבטל כל הסכם מראש. עמדה זו עומדת בניגוד מוחלט לטון של טראמפ, שדיבר בעקביות, לפחות בעל פה, על האפשרות להגיע להסכם.
עם זאת, סתירה זו אינה מסמלת הבדל מהותי. למעשה, התנהגותו של נתניהו תואמת את האינטרסים האלקטורליים של הדמוקרטים, גם אם המטרה הסופית שונה. נתניהו מבקש למנוע כל הסכם שיוציא את איראן מקטגוריה של "איום מיידי". מבחינתו, סף מלחמה עדיף על שלום פגום. לעומת זאת, הדמוקרטים להוטים לראות את טראמפ מאבד את שיווי המשקל שלו דווקא על סף זה.
טראמפ: כלים משותפים, מטרות שונות
במשוואה זו, טראמפ מייצג את ההתכנסות של שתי אסטרטגיות: עבור ישראל, כלי להגברת הלחץ ולחתירה תחת התהליך הדיפלומטי; עבור הדמוקרטים, מטרה לשחיקה פוליטית ואלקטורלית. על ידי העלאת דרישות ופגיעה באמינות המשא ומתן, נתניהו מציב את טראמפ בדילמה מסוכנת: או הסכם שסומן מיד כ"כישלון", או גלישה לעימות צבאי. הדמוקרטים, אף שאינם אדריכלי המצב הקיים, אינם מעכבים אותו.
חוסר ההתנגדות הרצינית של הדמוקרטים למלחמה פוטנציאלית נגד איראן אינו נובע מחוסר אחריות, אלא מחישובים פוליטיים קרים. הם רואים בדרך זו מלכודת שקבע טראמפ עצמו ומעדיפים להגביר את השלכותיה במקום לנטרלן. יחד עם זאת, פעולותיו של נתניהו, המונעות על ידי מטרה שונה, מעמיקות את המלכודת הזו. התוצאה היא מצב שבו מלחמה אולי אינה מטרתה של אף מפלגה אחת, אך כל המפלגות, במודע או שלא במודע, פונות אליה. ההבדל הוא שכל מפלגה רואה את הקריסה הסופית כמועילה לעצמה.
נור ניוז