אין לראות את המאמר האחרון של סטיבן מ. וולט בכתב העת Foreign Affairs, "הגמוניה טורפת", כביקורת אקדמית בלבד על כהונתו השנייה של ממשל טראמפ; אלא, זהו ניסיון למצוא שם לדוקטרינה חדשה במדיניות החוץ האמריקאית. דוקטרינה זו, אם תובן כראוי, עשויה לשפוך אור לא רק על מסלולו של הסדר העולמי העתידי, אלא גם על גורלם של סכסוכים רגישים כמו זה האחרון בין ארצות הברית לאיראן.
וולט טוען כי לא ניתן להסביר את מדיניות החוץ של טראמפ במונחים המוכרים של "בידוד" או "לאומיות קלאסית". מה שמתפתח הוא "הגמוניה טורפת" - מודל שבו ארצות הברית משתמשת בעליונותה הצבאית, הפיננסית והגיאופוליטית לא כדי לבנות סדר בר-קיימא, אלא כדי לחלץ ויתורים, לכפות הסכמים לא שוויוניים ולדרוש גילויים פומביים של ציות. מנקודת מבט זו, העולם אינו רשת של שיתוף פעולה מורכב אלא זירה של עסקאות קשות, בעלות סכום אפס. כאשר הרווחים הכוללים אינם שווים לאלה של הצד השני, מה שחשוב הוא שהרווחים של הצד השני קטנים משלך.
בהקשר זה, ביטחון הופך לסחורה מותנית. מטריית ההגנה האמריקאית, המשתרעת מאירופה ועד מזרח אסיה, אינה התחייבות אסטרטגית ארוכת טווח אלא כלי להשגת ויתורים כלכליים. תמיכה צבאית יכולה להיות קשורה להסכמי סחר, השקעות כפויות או ויתורים גיאופוליטיים. אפילו "חוסר ודאות", שנחשב בעבר לחולשה במסורת הדיפלומטית, הפך לנשק לחיזוק כוח המיקוח. המסר ברור: ביטחון אינו מובטח מבלי לשלם יותר.
התוצאה הטבעית של גישה זו היא התרחקות ממוסדות רב-צדדיים, כמו ארגון הסחר העולמי והאו"ם, משום שכוחה של אמריקה במסגרות מוסדיות מוגבל על ידי כללים ומגבלות. לעומת זאת, משא ומתן דו-צדדי הוא הזירה שבה חוסר איזון בכוח הוא פרודוקטיבי יותר. שינוי זה עשוי להניב יתרונות מוחשיים לטווח קצר, אך בטווח הארוך, הוא שוחק את הון האשראי האמריקאי, שנצבר ב-75 השנים האחרונות מאז מלחמת העולם השנייה.
כאן טמונה החשיבות האסטרטגית של הניתוח של וולט. אם אמריקה תהפוך מ"יצרן עולמי של מוצרים ציבוריים" ל"שחקן ניצול", בעלות בריתה יהפכו בהכרח פחות תלויות בו. לחץ מופרז מאלץ מדינות לגוון את מערכות היחסים ביניהן; עלייתה של סין, תנועתן של מעצמות ביניים ויצירת בריתות חלופיות יש לבחון בהקשר זה. הגמון טורפני עשוי להשיג יתרונות לטווח קצר, אך בטווח הארוך, הוא מאלץ אחרים לחפש דרכי מילוט.
השפעותיה של היגיון זה ניכרות בסכסוך האחרון בין איראן לארה"ב. לחץ מקסימלי, איומים צבאיים ותמרונים דיפלומטיים תורמים רק ל"ניצחון ראווה" ולא להסכם מתמשך - כזה שניתן להציג כהישג פנימי משמעותי בארצות הברית. במקום להפחית מתחים מבניים, גישה זו מעמיקה לעתים קרובות את חוסר האמון ודוחפת שחקנים אזוריים לעבר חלופות. עבור איראן, זה מתבטא בשתי דרכים: ראשית, התדירות הגוברת וחוסר הוודאות של לחצים; ושנית, הסדקים בסדר המערבי ועליית הרב-קוטביות יוצרים הזדמנויות חדשות.
אזהרתו העיקרית של וולט היא שעוצמה תלויה לא רק בגודל הכלכלה או בכוח הצבאי, אלא גם באמינות, אמון ויכולת חיזוי. אם ארצות הברית תבזבז את ההון הבלתי נראה הזה למען רווחים מיידיים, היא אולי תצבור נקודות היום, אבל מחר היא תתמודד עם עולם שפחות מוכן להיענות. בעולם כזה, ניהול משברים יהיה יקר יותר, בריתות שבריריות יותר והרתעה קשה יותר.
"הגמוניה טורפנית" אינה רק תיאור של סגנון ממשל; זהו תיאור של רגע היסטורי שבו המעצמה הגדולה בעולם בוחרת בין רווחים לטווח קצר לבין מעמדה לטווח ארוך. תוצאת הבחירה הזו תקבע לא רק את גורלה של אמריקה, אלא גם את מבנה הסדר העולמי לעשור הבא ואת מקומן של מדינות כמו איראן בתוכו.
נור ניוז