ערב כל סבב של משא ומתן רגיש בין איראן לארצות הברית, חוזר על עצמו דפוס מכוון ומכוון; דפוס שמתפתח לא בשולחן המשא ומתן, אלא בתחום התפיסה, הרגש והנרטיב. תחום זה הוא זירת "הלוחמה הקוגניטיבית", שבה התקשורת, ובמיוחד "התקשורת האנושית", נוטלת על עצמה את תפקיד הנחיית התהליך, ושואפת להנחיל את התוצאה הרצויה בתודעה הציבורית עוד לפני שהמשא ומתן מתחיל או מסתיים.
ברגעים כאלה, כלי תקשורת מזויפים, כמו Axios, נכנסים למערכה עם מבול של חדשות מתפרצות וחושפניות, תוך הסתמכות על "מקורות מושכלים" אנונימיים. זה חורג מעבר להפצת מידע כוזב בלבד; הוא שואף ליצור אקלים של חוסר יציבות, ליצור קיפאון ולהטעות את הציבור להאמין שהמשא ומתן על סף קריסה או שאיראן תיאלץ לסגת תחת לחץ. זוהי אותה טכניקה המכונה בספרות הלוחמה הקוגניטיבית כ"רוויה חדשותית מכוונת" - במילים אחרות, מילוי תודעת הציבור בנרטיבים שליליים לפני שלמציאות יש סיכוי להתגלות.
בינתיים, אנשי תקשורת כמו ברק רביד ממלאים את תפקיד המתווכים. הם לא רק עיתונאים; הם גם שחקנים מרכזיים בעיצוב הנרטיב. יש להם קשרים עם מקורות פוליטיים ספציפיים והם מגבירים את הנרטיב הרצוי בהשפעה ניכרת באמצעות אמינותם התקשורתית. ניתן לנתח את הדגשת עמדתו הקשה של בנימין נתניהו נגד משא ומתן בהקשר זה: העברת מסר מאיים דרך ערוץ תקשורתי מבלי לשאת בעלויות דיפלומטיות רשמיות.
היבט אחד של תהליך זה הוא פלטפורמות מדיה. רשת כמו X אינה רק כלי ניטרלי. החלטות פלטפורמה, החל מהגבלת חשבונות ועד לביטול תגי אמינות, יכולות להטות את מאזן הנרטיב לטובת מפלגות מסוימות. כאשר חשבונותיהם של דמויות איראניות רשמיות כמו עבאס עראקצ'י או עלי לריג'אני מוגבלים, השטח הופך פתוח יותר לחשבונות מזויפים וליוצרי נרטיבים לא רשמיים. תפקידו של אילון מאסק בעיצוב המדיניות של מגזר זה, אמנם לא ישירות מבחינת התוכן, אך בכל זאת משפיע על המבנה שלו.
חשוב לציין, פעולות אלה מופעלות במיוחד בתקופה שלפני ואחרי המשא ומתן. בין אם המשא ומתן מתחיל בתיווך עומאני או מתארח בעיר כמו ז'נבה בשוויץ, המטרה אינה להעלות את המודעות, אלא לנהל את הציפיות של הקהל המקומי והבינלאומי כאחד ולמתן את השפעתן הפסיכולוגית. בהקשר זה, עולים שלושה ציוויים אסטרטגיים, והתעלמות מכל אחד מהם למעשה מעבירה את התחום לשליטה קוגניטיבית.
ראשית, אחריותה של התקשורת המקומית היא להימנע מהדפסה מחדש רגשית, חפוזה ולא מאומתת של נרטיבים שהופקו בחו"ל עם מטרות ספציפיות. הסיקור הגולמי של חדשות פסאודו-מדיה, אפילו עם כוונה לבקר או להזהיר, הוא במקרים רבים אותו טבעת משלימה של פעולות פסיכולוגיות. תקשורת מקצועית חייבת להיות מסוגלת להבחין בין "חדשות", "אותות לחץ" ו"פעולות תפיסתיות", ולפני פרסום מחדש, לזהות את מקומו של כל נרטיב בפאזל הגדול יותר של לוחמה קוגניטיבית.
שנית, יש לשפר את האוריינות התקשורתית של הקהל המקומי; צורך שכבר אינו המלצה תרבותית, אלא נחשב לחלק מהביטחון הלאומי. קהל שיודע שלא כל "חדשות מתפרצות" הוא בהכרח חדשות, לא לכל "מקור מושכל" יש בהכרח קיום חיצוני, ולא כל נרטיב מרגש משקף בהכרח את המציאות של שדה המשא ומתן, נוטה פחות ליפול למלכודת של בניית אווירה מכוונת. במרחב המשא ומתן, ניהול רגשות קולקטיביים חשוב לא פחות מניהול נוסח ההסכם, וזה לא אפשרי ללא בגרות תקשורתית של דעת הקהל.
אבל הצורך השלישי, ואולי המכריע ביותר, הוא אספקת מידע מהירה, מדויקת וממוקדת על ידי המוסדות האחראים על הובלת המשא ומתן. הניסיון הראה כי ואקום חדשותי הוא הפלטפורמה הטובה ביותר לצמיחתה של תקשורת מדומה ותקשורת אנושית יוצרת נרטיבים. כל פער ארוך בין אירוע למידע רשמי מתמלא במהירות בחדשות כזב, ניתוחים מוטים ונרטיבים מושרים. בנסיבות כאלה, אפילו הכחשות לאחר מכן אינן בהכרח משפיעות על המצב, משום שפעולות קוגניטיביות עשו את עבודתן והתמונה הראשונית נוצרה בתודעת הקהל.
אספקת מידע ממוקדת אינה פירושה חשיפת פרטי המשא ומתן, אלא ניהול חכם של זרימת החדשות; מתן מסגרת כללית בזמן, קביעת הקווים האדומים של הנרטיב ומניעת היווצרות שמועות שעלולות להלהיט את האווירה הפסיכולוגית של החברה. כאשר הרשות הרשמית פעילה, נגישה ופרואקטיבית, תחום התמרון של התקשורת המדומה מוגבל באופן טבעי ודעת הקהל נוטה פחות לפנות למקורות לא אמינים.
יש להכיר בכך שהשלווה הפסיכולוגית של החברה וקוהרנטיות התפיסה הם חלק בלתי נפרד מההון האסטרטגי של המדינה בתהליך המשא ומתן. הון זה אינו נשמר באמצעות צנזורה או באמצעות שחרור שדה התקשורת, אלא באמצעות שילוב של תקשורת אחראית, קהל בעל ידע ומידע רשמי מדויק ועדכני. אם שלושת ההיבטים הללו לא יתחזקו בו זמנית, התוצאה תהיה שלפני סיום השיחות בחדר המשא ומתן, תוצאותיהן ייכתבו בתודעתם של גורמים חיצוניים; מצב שמחירו יהיה גדול בהרבה מגל חדשות חולף.
נור ניוז