הבנת ההתפתחויות הביטחוניות והדיפלומטיות במערב אסיה מבלי להגדיר מחדש את היסודות התיאורטיים של הביטחון מובילה בהכרח לחזרה על אותם דפוסים כושלים שהזינו את חוסר היציבות הכרוני של האזור בעשורים האחרונים. ביטחון באזור זה אינו מצב סטטי ויציב, וגם אינו סחורה מיובאת, וגם לא תוצר של הסכמים חולפים עם גורמים חיצוניים. ניסיון מצטבר באזור הראה כי ביטחון הוא קולקטיבי ומקושר זה לזה; כלומר, השגתו דורשת השתתפות פעילה של כל הגורמים האזוריים, והיתרונות או העלויות שלו נושאים בכולם בו זמנית ובצורה בלתי ניתנת להפרדה. בהקשר זה, הרעיון של "אי בטוח" בסביבה לא יציבה הוא אשליה יקרה יותר מאשר פתרון.
מנקודת מבט זו, ההסתמכות ההיסטורית של חלק מהגורמים האזוריים על הסדרי ביטחון חיצוניים למעשה ערערה את הביטחון בר-קיימא. ביטחון מיובא, מכוח תלותו באינטרסים המשתנים של מעצמות טרנס-לאומיות, חסר המשכיות, יכולת חיזוי ומחויבות מתמשכת. מודלים אלה לא רק שלא הצליחו למלא את תפקידם המייצב בצמתים קריטיים, אלא שהם עצמם הפכו לגורם בהתפשטות חוסר הביטחון מנקודה אחת לאחרת ברחבי האזור. גישה זו הביאה לכך שגורמים אזוריים התחמקו מאחריותם האמיתית והעבירו את מחירי חוסר היציבות לסביבה הסובבת. בתגובה למצב מבני זה, יש להבין את מדיניותה של איראן כלפי שכנותיה כבחירה אסטרטגית ארוכת טווח, ולא כטקטיקה או תגובה זמנית. בשנים האחרונות, איראן ביקשה לשנות את ניהול המשברים וההיגיון שלה במשא ומתן מהסתמכות מוחלטת על תיווך בין-אזורי למעורבות עם גורמים אזוריים - אלו הרואים ביציבותה של איראן קשורה באופן בלתי נפרד לביטחונם. הקונצנזוס חסר התקדים בקרב מדינות האזור בעקבות המהומות בינואר 2014, לפיו חוסר ביטחון מבני באיראן פוגע באזור כולו, היה אינדיקטור משמעותי לשינוי זה בתפיסת הביטחון. קונצנזוס זה הראה כי לשכנותיה של איראן, בניגוד לגורמים חיצוניים, יש תמריץ אמיתי ומתמשך להכיל את המשבר, לנהל מתחים ולמנוע את התפשטות חוסר היציבות.
בהקשר זה, איראן ביקשה להעביר את היגיון הביטחון מתחרות יקרה והרסנית לשיתוף פעולה אחראי ופרואקטיבי, תוך התמקדות במעורבות ישירה, הבהרת עמדות, העברת מסרים ביטחוניים ברורים וניהול אי הבנות. גישה זו נשענת על ההנחה הבסיסית שאף שחקן, גדול או קטן, אינו חסין מפני השלכות חוסר הביטחון, וכי כל הזנחה של תפקיד אחראי הופכת בסופו של דבר לאיום פנימי על אותו שחקן.
לצד מדיניות השכנות שלה, מוצע מושג "הביטחון המשותף" כמסגרת לבניית מערכת. ביטחון משותף מדגיש הבנה משותפת של איומים, אחריות קולקטיבית ושיתוף פעולה מעשי בין גורמים אזוריים. במודל זה, בניית אמון, שקיפות והימנעות מהפתעות אסטרטגיות אינן רק אלמנטים סמליים אלא מרכיבים חיוניים בתהליך בניית מערכת ארוך טווח. אמצעים כגון תיאום ביטחוני עם שכנים והעברת מסרים שנחשבו בקפידה הם חלק ממאמץ מודע לצמצם חישובים שגויים ולנהל משברים לפני שהם מתדרדרים לסכסוך.
מדיניות השכנות של איראן מבוססת על הבנה מקיפה של ביטחון אזורי. חזון זה אינו רואה בביטחון תוצר של פעולה חד צדדית או בריתות זמניות, אלא תוצאה קולקטיבית של פעולות אחראיות של כל הגורמים. במסגרת זו, מדינות מועצת שיתוף הפעולה של המפרץ (GCC), כולל קטאר, בחריין, כווית, איחוד האמירויות הערביות וערב הסעודית, יחד עם גורמים חשובים כמו טורקיה ופקיסטן, ממלאות תפקידים שונים אך משלימים בחיזוק או בערעור הביטחון האזורי, בהתאם למשקלן הפוליטי, הכלכלי והביטחוני. מנקודת מבטה של טהרן, יציבות מתמשכת ניתנת להשגה רק על ידי הגדרה ויישום תפקידים אלה במסגרת של אחריות הדדית.
בהקשר רחב יותר זה, יש להבין ולהעריך בקפידה את תפקידה של עומאן כמתווכת במשא ומתן העקיף המתנהל כעת בין איראן לארצות הברית בז'נבה. חשיבותה של עומאן, במיוחד בהקשר של משא ומתן זה, טמונה לא רק במרכזיותה במשוואות הביטחון האזוריות, אלא גם בעובדה שבחירתה כמתווכת משקפת את אמונתה של איראן בהיגיון של שיתוף פעולה ביטחוני ומודיעיני משותף, ובחירה בכלים המתאימים לכל שלב.
במובן זה, התיווך של עומאן משלים את מדיניות השכנות הטובה שלה ומגלם תהליך בניית אמון איתן שנועד להקל על דיאלוג ולהפחית חיכוכים על ידי מינוף יכולות אזוריות.
מנקודת מבטה של איראן, ביטחון הוא פרויקט משותף המבוסס על גורלותיהם המקושרים של שחקנים אזוריים. ללא קבלת אחריות הדדית, לא ניתן לבנות הסדרי ביטחון בני קיימא. כל צד שמתחמק מתפקידו לא רק מחליש את הביטחון הקולקטיבי אלא גם סולל את הדרך להתעוררות מחודשת של חוסר ביטחון בגבולותיו. הזדמנויות אמיתיות להפחית מתחים ולקדם תהליכים פוליטיים וביטחוניים יתממשו רק באמצעות הבנה וקבלה נכונות של אחריות משותפת זו; אחרת, הביטחון יהפוך מנכס קולקטיבי לפגיעות משותפת באזור.
נור ניוז