הפגישה הראשונה של מועצת השלום במכון דונלד ג'יי טראמפ לשלום, שנוסדה ביוזמת מחלקת המדינה האמריקאית, היא אינדיקטור משמעותי להתאמה אישית של מנגנון בינלאומי לכאורה. טראמפ הציג את המועצה כמוסד בעל סמכויות בלתי מוגבלות ועתיד מכריע, והציג אותה כחלופה יעילה יותר למבנים כמו האומות המאוחדות.
גישה זו נבחנת לאור מדיניות של נסיגה או החלשת מוסדות רב-צדדיים. החלפת מנגנונים גלובליים קיימים במוסד צעיר התלוי ברצון הפוליטי של וושינגטון פירושה העברת סמכות קבלת החלטות ממסגרות משפטיות בינלאומיות למבנה בעל אופי פוליטי וחד-צדדי. במודל זה, שיקום אינו נתפס כפרויקט הומניטרי, אלא ככלי להגדרה מחדש של הסדר הרצוי לאמריקה.
עמימות מבנית וסתירה פיננסית
טראמפ דיבר על 60 מדינות במועצת השלום, בעוד שבפגישה בדאבוס נכחו כ-20. יתר על כן, הטענה לתרומה של מיליארד דולר מכל חבר אינה עולה בקנה אחד עם ההרכב המוצהר. אילו היו 20 מדינות חברות, ההתחייבות הייתה עומדת על 20 מיליארד דולר, ולא 5 מיליארד דולר.
סתירות אלו מטשטשות עוד יותר את המנגנונים והיעדים הפיננסיים של המועצה. ניסיון העבר באפגניסטן ובעיראק הראה כי ניתוב משאבים דרך ערוצים אמריקאיים ספציפיים לא בהכרח הוביל לשיקום בר-קיימא, אלא להוצאות המונעות על ידי מטרות ביטחוניות וגיאופוליטיות. מנקודת מבט זו, ניתן לראות את 5 מיליארד הדולר כאמצעי להכשרת סדר יום רחב יותר ולא כמחויבות הומניטרית אמיתית.
שיקום תחת סיוע צבאי
הטענה להצלת עזה מושמעת בתקופה בה וושינגטון אישרה מיליארדי דולרים בסיוע צבאי לישות הציונית. הכיבוש המתמשך של הגדה המערבית, הרחבת ההתנחלויות והתגובה המערבית המוגבלת מציירים תמונה שונה לחלוטין של כוונותיהם האמיתיות של אלו הטוענים לחיפוש שלום.
יתר על כן, כמה ממשלות אירופאיות, כמו צרפת וגרמניה, התמקדו בנושאים פוליטיים פריפריאליים במקום לטפל בהפסקת הלחימה. אפילו צעדים תרבותיים, כמו הסרת שם פלסטין מכמה טקסטים היסטוריים במוזיאון הבריטי, מעידים על תהליך עדין של מחיקת זהותה ההיסטורית של פלסטין. כל ההתפתחויות הללו מטילות צל של חסינות על מאמצי השיקום.
הנדסת סיוע ואסטרטגיית המצור
היחלשותם של מוסדות כמו אונר"א, יוניצ"ף ורופאים ללא גבולות, והסטת הסיוע דרך ערוצים אמריקאיים, מדגימים את הריכוזיות של ניהול המשאבים. יחד עם זאת, ההכרזה על פירוק ההתנגדות מנשקה כתנאי מוקדם לשיקום חושפת את האופי הפוליטי של תוכנית זו.
בהקשר זה, שיקום יכול להפוך לכלי לבלימה חברתית וכלכלית. אם סיוע מקושר לחוסר יכולת להגן על עצמך, שיקום הופך לכלי כפייה. מודל זה נושא מסר לא רק לפלסטין אלא לאזור כולו: זוהי הנדסה של תלות כלכלית ופוליטית במסווה של שיקום.
נור ניוז