יש לראות את ההצהרות האחרונות של מזכיר המדינה האמריקאי בפגישתו המשותפת עם רוברט פיקו כחלק מתהליך הכנה לקראת שיחות ז'נבה. הטענה של עימות עם "קיצונים שיעים" המקבלים החלטות גיאופוליטיות המבוססות על תיאולוגיה היא בסך הכל ניסיון לרמוז על חוסר הרציונליות של התנהגותה של איראן בתוך המערכת הבינלאומית.
רטוריקה זו מבקשת להשיג שתי מטרות: ראשית, דה-לגיטימציה של היסודות האינטלקטואליים של מדיניות החוץ האיראנית; ושנית, להכין את דעת הקהל המערבית ללחץ מוגבר אם דרישות וושינגטון לא ייענו. במציאות, הדיון התיאולוגי אינו ניתוח אפיסטמולוגי אלא כלי פוליטי להעברת כללי המשחק מזכויות ואינטרסים למושגי זהות.
אידיאולוגיה אמריקאית וסטנדרטים כפולים
בעוד שאיראן מואשמת בהיותה מונעת אידיאולוגיה, הרקורד של מדיניות החוץ של ארה"ב מראה שארצות הברית גם בנתה את התנהגותה על פי מסגרות אידיאולוגיות במשך עשרות שנים. החל משימוש במונחים כמו "מסע צלב" במתקפה על אפגניסטן ועד למושג "טרור אסלאמי", כולם מצביעים על הקשר בין פוליטיקה לרעיונות אידיאולוגיים בשיח הרשמי של וושינגטון.
יתר על כן, תמיכתה הבלתי מעורערת של אמריקה בישות הציונית, המצדיקה רבות מפעולותיה על סמך תורות דתיות, מצביעה על שימוש בדת ככלי בפוליטיקת כוח. מנקודת מבט זו, הדיכוטומיה של "גיאופוליטיקה רציונלית" לעומת "תאולוגיה רדיקלית" היא יותר סיווג פוליטי המשמש לביסוס הגמוניה מאשר ניתוח.
איזו גיאופוליטיקה וושינגטון מבקשת להשיג?
כאשר פקידים אמריקאים מדברים על "החלטות גיאופוליטיות", הם אינם מתייחסים רק לחישובים של אינטרסים לאומיים, אלא לשינוי במרכיבי הזהות של מדיניות החוץ האיראנית. מושגים כמו "נרמול היחסים עם המדינה", "סיום הרפתקאות אזוריות" ו"הצטרפות לקהילה הבינלאומית" בספרותם מסמלים נסיגה מעקרונות העצמאות, סירוב להיכנע וצמצום יכולות ההרתעה ההגנתיות.
בהקשר זה, יכולות טילים, פיתוח גרעיני בדרכי שלום, יחסים אזוריים ותמיכה בעם הפלסטיני אינם נחשבים למרכיבים לגיטימיים של כוח לאומי, אלא מכשולים להשתלבותה של איראן בסדר האמריקאי הרצוי. במילים אחרות, "ההבנה הגיאופוליטית" אותה מבקשת וושינגטון אינה אלא תרגום של קבלה חד-צדדית של כללי המערכת ההגמונית, ולא הסכם שווה בין שני צדדים עצמאיים.
גרעין, פתווה ושאלת העצמאות
נקודת מחלוקת מרכזית בסכסוך זה היא הזנחת המרכיב התאולוגי החשוב ביותר במדיניות החוץ האיראנית: פתווה של המנהיג העליון האוסרת על ייצור ושימוש בנשק גרעיני. פתווה זו, כמסמך מרתיע ומוסרי, קבעה את המסגרת השלווה לתוכנית הגרעינית של איראן.
עם זאת, התעקשותה של ארצות הברית על "אפס העשרה" ופירוק התשתית הגרעינית שלה מדגימה כי הנושא המרכזי אינו דאגה לנשק, אלא על הכללת יכולותיה המדעיות והעצמאות הטכנולוגית של איראן. מנקודת מבט זו, העימות הנוכחי חורג מלהיות טכני או אפילו ביטחוני גרידא, והופך במקום זאת לתחרות מבוססת זהות בשאלה האם איראן היא מודל לחיקוי בסדר עולמי במעבר.
השלכות של גיאופוליטיקה ללא זהות
קבלת ההגדרה האמריקאית של גיאופוליטיקה פירושה הפרדת אינטרסים לאומיים מזהותם ושורשיהם ההיסטוריים. גישה זו מצמצמת למעשה את מדיניות החוץ לניהול הישרדות לטווח קצר תוך הזנחת ביטחון לטווח ארוך.
האסטרטגיה האמריקאית מסתמכת על לחץ התשה לסירוגין, המשלב איומים ביטחוניים עם לחץ כלכלי, כך ש"הבטחת מחיה" תחליף בסופו של דבר את "זהות". מגמה זו אינה ניתנת לנטרול באמצעות יכולות הגנה בלבד; היא דורשת חיזוק הכלכלה המקומית, הפעלת השפעה חברתית ושיפור המודעות התקשורתית כדי לנטרל את המלחמה הרטורית.
לכן, יש לראות את דבריו של רוביו לא כפאשלה דיפלומטית, אלא כחלק ממלחמת מידע רב-גונית שמטרתה הסופית היא לשנות את מבנה הזהות של הרפובליקה האסלאמית של איראן.
נור ניוז