ביטחון או פוליטיקה: מה בחרה מינכן?

התנהגותם של מארגני ועידת הביטחון של מינכן כלפי איראן, יותר מכל דבר אחר, מצביעה על פער אנליטי באירופה בנוגע למציאות הפנימית האיראנית. ההתמקדות הפוליטית במחאות כלכליות, מבלי להכיר בתפקיד הישיר של סנקציות חד-צדדיות ביצירת לחצים חיים, מדגימה גישה סלקטיבית. בעוד שכמה מוסדות בינלאומיים ביקרו את ההשפעות ההומניטריות של הסנקציות, אירופה העדיפה להדגיש את הנרטיב הפוליטי שלה.
ההתעלמות מההפגנות הנרחבות לציון המהפכה האסלאמית, ומסרי הברכה הרשמיים ממדינות שונות לטהרן, מצביעים על התעלמות ממדדים אובייקטיביים ללגיטימציה פוליטית באיראן. טעות קוגניטיבית זו הובילה את אירופה לקבל החלטות המשקפות חישובים אידיאולוגיים יותר מאשר ריאליזם פוליטי. כתוצאה מגישה זו, יכולתה האנליטית של אירופה פחתה, והפער בינה לבין המציאות בשטח באיראן התרחב.
העברת היוזמה האזורית לישראל
התנהגותן של שלוש מדינות אירופאיות - בריטניה, צרפת וגרמניה - כלפי ההתפתחויות במערב אסיה מדגימה שמשקלן הגיאופוליטי עובר לשחקן אחר. התמיכה הפוליטית הגלויה בפעולות ממשלת בנימין נתניהו, גם לאחר שבית הדין הפלילי הבינלאומי הוציא נגדו צו מעצר, עיצבה מחדש את הברית האסטרטגית של אירופה עם תל אביב.
ברית זו צמצמה למעשה את תפקידה הפעיל של אירופה בעניינים אזוריים, והפכה אותה לחובת מדיניות ישראלית. כתוצאה מכך, אירופה איבדה את תפקידה כמתווכת והחלישה את יכולתה לנהל משברים אזוריים. יתר על כן, הסתמכותה של אירופה על התנהלותה השנויה במחלוקת של ישראל כדי לשמור על אמינותה שחקה את מעמדה הסמלי בדרום הגלובלי.
דחיקה לשוליים במשא ומתן הגרעיני
לאחר שהייתה שחקנית מפתח במשא ומתן הגרעיני עם איראן, תפקידה של אירופה הפך לשולי בהתפתחויות הנוכחיות. המשא ומתן בנוגע לתוכנית הגרעין האיראנית הפך תלוי יותר באינטראקציות ישירות בין גורמים אזוריים למעצמות אחרות, במקום להיות מושפע מיוזמות בריסל. מצב זה משקף את תפקידו הפוחת של האיחוד האירופי בארכיטקטורת הביטחון הבינלאומית.
שיתוק מדיניות החוץ האירופית נובע מכמה גורמים: תלות ביטחונית בארצות הברית, פילוגים פנימיים סביב המשבר האוקראיני וחוסר קונצנזוס לגבי אופן ההתמודדות עם איראן. כתוצאה מכך, הטרויקה האירופית נדחקה לשוליים, ויכולתה להשפיע על משוואות ביטחוניות רגישות פחתה. כיום, אירופה היא יותר צופה במגמות המעוצבות על ידי אחרים מאשר שחקנית מכריעה.
משבר התקשורת והאמינות הפוליטית
הטענה להגנה על חופש הביטוי, יחד עם צנזורה של אירועים פנימיים מסוימים באיראן והתמקדות בולטת באנשי אופוזיציה, חושפת אופי כפול של מדיניות התקשורת המערבית. כלי תקשורת כמו ה-BBC, דויטשה וולה וסוכנות הידיעות הצרפתית הואשמו בסיקור סלקטיבי של ההתפתחויות באיראן. גישה זו העלתה שאלות רציניות לגבי הטענה ל"זרימה חופשית של מידע".
במקביל, מבקרים ראו את הבולטות של דמויות פוליטיות מסוימות, כמו רזא פהלווי, בשולי ועידת הביטחון במינכן, כניסיון להציג חזון חלופי לעתידה של איראן. עם זאת, היעדר הלכידות והבסיס החברתי הברור לתנועות אלו הפך את התקשרות זו לסמלית יותר מאשר יעילה.
בקיצור, במקום לשמש הזדמנות לדיאלוג ביטחוני, ועידת הביטחון האחרונה במינכן הפכה לסמל לבלבול האסטרטגי הפוקד את אירופה; בלבול הנובע מפער אנליטי בנוגע לאיראן, מהסתמכות על ישראל ומשבר הלכידות הפנימית. המשך מגמה זו עלול להחליש עוד יותר את מעמדה של אירופה בסדר העולמי המעבר.