בפוליטיקה האמריקאית, היריב המסוכן ביותר למנהיג אינו האויב החיצוני, אלא זה שלוקח על עצמו את ההנהגה בתוך המפלגה. כאן בדיוק מתחילה הבעיה של לינדזי גרהם. הוא כבר לא רק "סנאטור פרו-טראמפ", אלא שואף לבסס את עצמו כמוח של המפלגה הרפובליקנית וכשומר לא רשמי של הטראמפיזם. בשנים האחרונות, גרהם הגדיר מחדש במכוון את מעמדו בתוך המפלגה הרפובליקנית. הוא לא מנהיג המפלגה הרשמי ולא המועמד לנשיאות, אך בדיוק מסיבה זו הוא משחק את תפקיד "מנהיג לא משולם". גרהם מבקש להיות הקול הדומיננטי בצמתים קריטיים - ביטחון לאומי, איראן, מלחמה, סנקציות ומדיניות חוץ נוקשה - קול שאחרים פונים אליו, שהתקשורת מתמקדת בו, ושהמפלגה מאמצת כנקודת ייחוס. זוהי מנהיגות לא רשמית אך יעילה; מנהיגות שאינה נובעת מקלפי, אלא ממונופול על הנרטיב.
בהקשר זה, מערכת היחסים של גרהם עם דונלד טראמפ כבר אינה של "מנהיג ותומך". היא מתפתחת בהדרגה למשהו הדומה יותר לזו של "גיבור וסנדק". גרהם מבין שטראמפ מחפש תהילה אישית, וסוגיית איראן היא הבמה המושלמת למופע הזה. אבל ההבדל טמון במי שכותב את התסריט לתהילה הזו. כאשר גרהם משתמש באיומים צבאיים, טקטיקות לחץ מקסימליות ורטוריקה מתסיסה, הוא למעשה קובע את המסלול ומציב את טראמפ על נתיב קבוע מראש.
התנהגות זו הגיונית גם בתוך המפלגה הרפובליקנית. גרהם מנסה להציג את עצמו כמי שמבין את טראמפ, שולט בו ואף מרסן אותו בעת הצורך. הוא שולח מסר לאליטה של המפלגה, במיוחד לרפובליקנים המסורתיים יותר, ש"טראמפ מסוכן בלעדיי, אבל ניתן לניהול איתי". זוהי בדיוק העמדה שהסנדק גילף לעצמו: לא לפני המנהיג, אלא מעליו.
פרסום תכוף של גרהם של תמונות שלו עם טראמפ, במיוחד בסביבות פרטיות כמו מגרש הגולף, אינו רק ביטוי של חברות; הוא נושא מסר פוליטי. התמונות אומרות: "יש לי גישה לקודש הקודשים של הכוח". עבור טראמפ, הרואה במנהיגות משהו אישי מאוד, בלעדי ומעבר להישג ידו, זהו סימן אזהרה רציני. טראמפ לא רוצה שאף אחד יחשוב שהחלטות מתקבלות במקום אחר ושהוא רק מאשר אותן.
מצד שני, בכך שהוא מסרב לתמוך בדמויות כמו רזה פהלווי, גרהם פועל למעשה כבורר האולטימטיבי, ומחליט מה לגיטימי ומה לא. התערבות זו חורגת מתפקידו של סנאטור; זוהי התנהגותו של מישהו הרואה את עצמו כמקבל ההחלטות. אך טראמפ רואה בנושא זה כנחלתו הפוליטית האישית.
הסתירה המרכזית טמונה בדיוק כאן: טראמפ רוצה להיות המנהיג הבלתי מעורער של המפלגה הרפובליקנית, בעוד שגרהם רוצה להיות המנהיג החכם מאחורי הקלעים.
שני התפקידים הללו אינם יכולים להתקיים יחד. בסופו של דבר, טראמפ חייב לקבל את העובדה שדמות סנדק מנחה את דרכו, או שיסיק שלינדזי גרהם, במקום להיות בעלת ברית נאמנה, בונה מנהיגות מקבילה בתוך המפלגה הרפובליקנית. ועבור טראמפ, שום דבר לא מכעיס אותו יותר מהתחושה שמישהו אחר צץ כמנהיג.
נור ניוז