לאחר מלחמת העולם השנייה, אירופה הגדירה את ביטחונה באמצעות תלותה המבנית בנאט"ו, ונפלה למעשה תחת המטריה האסטרטגית של ארצות הברית. בעוד שתלות ארוכת שנים זו שימשה כגורם מרתיע, היא צמצמה בהדרגה את יכולות ההגנה העצמאיות של אירופה, והפכה אותה לשחקן התלוי בהחלטותיה של וושינגטון. התפתחויות גיאופוליטיות אחרונות, יחד עם ספקות לגבי מחויבותה של אמריקה להגנה האירופית, הפכו תלות זו לפגיעות אסטרטגית. כיום, חזרה למצב ביטחון מקומי יותר נתפסת לא כבחירה פוליטית, אלא כציווי מבני.
טיל אריאן והגדרה מחדש של ההרתעה
בהקשר זה, הצעת קבוצת אריאן לפתח טיל בליסטי המשוגר מהקרקע התקבלה בברכה על ידי מדינות כמו צרפת וגרמניה. בינתיים, ברלין מתכננת לרכוש כמויות גדולות של רחפני קרב בעלות נמוכה בשיתוף פעולה עם שותפים אירופאים.
צעדים אלה לא רק מחזקים את הארסנל הצבאי אלא גם מגדירים מחדש את מושג ההרתעה באירופה. אירופה הגיעה להבנה כי ביטחון בר-קיימא אינו אפשרי ללא כלי כוח צבאיים מתוצרת מקומית, וכי עצמאות פוליטית וכלכלית תהיה שברירית ללא יכולות הגנה עצמאיות.
המיתוס של ירידות ביטחון מיובא
ההתכנסות של תקציבי צבא מוגברים בקרב מעצמות עולמיות ופיתוח טכנולוגיות טילים ורחפנים מצביעים על שינוי בפרדיגמת המערכת הבינלאומית. במערכת מתפתחת זו, מדינות המסוגלות לייצר ולהשתמש בכלי הגנה באופן עצמאי ימלאו תפקיד מרכזי.
לפיכך, מודל "ביטחון מובטח חיצוני" מפנה את מקומו למודל "ביטחון פנימי". הניסיון האירופי הוכיח כי הסתמכות על מעצמות חיצוניות יכולה להוביל לחולשות מבניות בהגנה בצמתים אסטרטגיים.
הסטנדרטים הכפולים של המערב בנושא ההרתעה
בעוד שאירופה התמקדה בחיזוק יכולות הטילים והרחפנים שלה, אותן מדינות מציגות את פיתוח יכולות ההגנה של מדינות אחרות, ובמיוחד של איראן, כאיום, ומנסות לקשר סוגיות טילים ורחפנים למשא ומתן הגרעיני.
עמדתה הרשמית של טהרן, כולל הצהרתו של האדמירל עלי שמח'אני, מבוססת על העיקרון שמערכת ההגנה של המדינה מוגדרת במסגרת קווים אדומים לאומיים ואינה ניתנת למשא ומתן. הניסיון ההיסטורי הוכיח כי ביטחון בר-קיימא אינו מושג באמצעות ריסון חד-צדדי, אלא באמצעות מאזן כוחות.
סטנדרט כפול זה מצד המערב פוגע בלגיטימיות של טענותיו בנוגע ל"איום שמציבות יכולותיהם הפנימיות של אחרים", וחושף כי המטרה האמיתית היא שמירה על עליונות חד-צדדית, לא שמירה על השלום.
נור ניוז