בתוך אווירה טעונה באותות צבאיים ותקשורתיים, הנרטיב של מלחמה קרובה הפך בולט יותר מהמציאות בשטח. נרטיב זה מחוזק במכוון על ידי התקשורת המערבית והישראלית, במקביל לתנועות ותמרונים לוגיסטיים באזור הפעילות של פיקוד המרכז האמריקאי. מצד שני, סיום הסבב הראשון של השיחות האיראניות-אמריקאיות בעומאן וההודעה הרשמית על חידושן מציעים תובנה מכרעת: אם סכסוך צבאי באמת היה על סף התפרצות, מדוע יישארו הערוצים הדיפלומטיים פעילים, ומדוע ייקבע תאריך ומיקום לסבב ההתייעצויות הבא? איום ומשא ומתן בו-זמניים אלה אינם עדות לסתירה, אלא לתכנון אסטרטגי קפדני. השאלה "האם תפרוץ מלחמה?" במצב הנוכחי דומה יותר לכלי של לחץ קוגניטיבי מאשר להערכה מבצעית. בולטותה של שאלה זו היא חלק ממבנה הלחץ האמריקאי, מבנה המבקש להציב את סביבת קבלת ההחלטות של הצד השני במצב של "דחיפות מלאכותית". במסגרת זו, משא ומתן אינו מוצג כדרך מאוזנת לפתרון, אלא כהזדמנות אחרונה לפני עימות. מטרת המסגור הזה ברורה: להפוך את שולחן המשא ומתן לזירה לצבירת נקודות תחת לחץ. החזרה על דפוס זה בנאומים רשמיים של פקידים אמריקאים ושל טראמפ עצמו היא חלק מתהליך עיצוב התפיסה הזה; תהליך המבקש להגדיר את עלות דחיית הצעות וושינגטון בתודעה הציבורית כשווה ערך לעלות של השתתפות בסכסוך. מבחינה התנהגותית, ממשלת ארה"ב ממשיכה להשתמש בעיקרון העמימות המבוקרת. הפיכת ההחלטה הסופית לבלתי צפויה, השארת עמדות מסוימות לשיקול דעתו האישי של הנשיא ושליחת מסרים עמומים על קווים אדומים - כל אלה תורמים לשמירה על כוח המשא ומתן שלה. את הצהרותיו האחרונות של סגן הנשיא בנוגע לסוגיית העשרה - שההחלטה הסופית נתונה אך ורק בידי טראמפ וכי התקשורת לא תיידע עליה - ניתן לפרש בדיוק במסגרת זו: מיקוד ההחלטה בנקודה עמומה כדי להגביר את המשקל הפסיכולוגי של האיום. מודל זה משמש יותר כמבוא לפעולה צבאית מאשר ככלי להרחבת היקף התמרונים הפוליטיים והתקשורתיים.
ברמה אנליטית מורכבת יותר, יש צורך לעבור מעבר לנרטיב ולבחון את מבנה התוצאות. מלחמה ישירה עם איראן אינה אירוע מוגבל וספציפי, אלא סדרה של תגובות רב-שכבתיות. ייזום סכסוך אינו בהכרח משמעותו שליטה בסופו. רשת השחקנים המעורבים, הקשר הגיאוגרפי בין האזורים והאינטרסים החופפים של המעצמות הגדולות יצרו סביבה שבה כל פעולה צבאית עלולה להוביל למשבר רחב יותר. עבור מערכת קבלת החלטות רציונלית, המשתנה המכריע אינו "היכולת להתחיל סכסוך" אלא "היכולת לנהל את תוצאותיו". נקודת ההרתעה האמיתית נוצרת בדיוק ברמה זו. יש להתייחס למצב הנוכחי כזירה של מתח מנוהל. תנועות גלויות, תגובות נמדדות מראש, ותרחישי נגד נסקרו שוב ושוב במרכזי מחקר. בסביבה כזו, תצוגות כוח, העברות ציוד ומוכנות מוגברת הן חלק משפת הלחץ והאיתות. המטרה העיקרית היא להשפיע על חישובי הצד השני ולשנות את התנהגותו בשולחן המשא ומתן, לאו דווקא להסלים מיד לשלב של סכסוך. מה שקורה הוא תחרות על שינוי ספים ושינוי תפיסות של עלות ותועלת.
מנקודת מבט אחרת, עלינו לשקול גם את העלויות הרבות של סכסוך עבור ארצות הברית. השתתפות במלחמה ישירה אינה רק החלטה צבאית; היא מפעילה מפל של השלכות, המשפיעות על הביטחון הכלכלי, האנרגטי והימי, על יציבותן של בעלות ברית אזוריות, ואפילו על מאזן הכוחות עם מעצמות גדולות אחרות. בהתחשב במיקוד האסטרטגי של וושינגטון בחזיתות מרובות, פתיחת חזית חדשה ומסוכנת סותרת את ההיגיון של ריכוז משאבים. בהקשר זה, איום המלחמה הוא קלף מיקוח יעיל, לא אפשרות רצויה ליישום.
ההשלכות של אלמנטים אלה מראות כי איום המלחמה, במצב הנוכחי, הוא מנגנון לבלימה פסיכולוגית ולהחלשת תפיסות היריב, ולא הקדמה לפעולה צבאית בקנה מידה גדול. אין זה מרמז שהסבירות לסכסוך היא אפסית, אלא שהרתעה מבנית גוברת על הרתעה פרובוקטיבית. איזון זה יופר רק על ידי טעות חמורה בחישוב או התנהגות מחוץ לגבולות הרציונליות האסטרטגית. בקיצור, יש להבין משא ומתן ואיומים בו-זמניים כטקטיקת לחץ משותפת, ולא כהוכחה להחלטה סופית לצאת למלחמה. תחום המוקד המרכזי כעת הוא חישוב ותפיסה. כל צד מבקש להגדיר מחדש את הקווים האדומים של הצד השני ולהרחיב את הישגיו מבלי לשאת בעלות של עימות ישיר. בסביבה כזו, היתרון טמון בצד ששולט בצורה הטובה ביותר בחישוביו, ולא בצד שמגביר את האיומים.
נור ניוז