לאחר סיום סבב השיחות העקיפות האחרון עם ארצות הברית, עבאס עראקצ'י השתמש במילה אחת שלוש פעמים בהצהרה קצרה אך משמעותית: "טוב". בדבריו התמציתיים, הוא אמר, "זו הייתה התחלה טובה, והיא יכולה להימשך כך... אם מגמה זו תימשך, אני מאמין שנגיע למסגרת טובה להסכם". בדיפלומטיה, חזרה על מילים אינה שרירותית, במיוחד במקרה של משא ומתן איראני-אמריקאי, שבו לכל מילה יש השלכות פוליטיות, ביטחוניות ופסיכולוגיות. השאלה הבסיסית היא: מה בדיוק הכוונה ב"טוב" כאן? ומה מהווה משא ומתן טוב באמת?
מה המשמעות של "טוב" בדיפלומטיה?
במרחב הציבורי, "טוב" מתבלבל לעתים קרובות עם "פשרה", "ויתורים" או "הפחתה". אך בלוגיקה האסטרטגית של משא ומתן, "טוב" אינו תכונה מוסרית, אלא קריטריון פונקציונלי. משא ומתן טוב הוא זה שמפחית עלויות אסטרטגיות, משפר הזדמנויות לאומיות וסולל את הדרך לקבלת החלטות עתידיות, גם אם הוא לא בהכרח מוביל להסכם מיידי.
ראשית, יש להבהיר שמשא ומתן טוב אינו בהכרח הסכם מהיר. בניסיון האיראני, חלק מההסכמים היקרים ביותר היו תוצר של משא ומתן חפוז "שנועד להיראות טוב", אך במציאות היה לא יציב, לא מאוזן ושברירי. לכן, אם אנחנו מדברים על "משא ומתן טוב", עלינו להבין אותו בשלוש רמות: הרמה הפרוצדורלית, רמת ההמשכיות ורמת המסגרת.
ברמה הפרוצדורלית, משא ומתן טוב מאופיין בכללי התקשרות ברורים. שקיפות יחסית בהגדרת קווים אדומים, הבנה הדדית של אילוצים והימנעות מהפתעות יקרות הן כולן אינדיקטורים למשא ומתן מוצלח. דבריו של אראגצ'י על "משא ומתן טוב" עשויים להעיד על כך שהצדדים, לפחות בסבב זה, לא עסקו בעמימות מוגזמת, איומים ישירים או לחץ עז. משא ומתן שבו שני הצדדים יושבים כדי להעריך את העובדות במקום לעסוק ברטוריקה כדי למשוך תשומת לב תקשורתית, ניתן להגנה, בהיגיון הדיפלומטיה.
עם זאת, המשך משא ומתן טוב דורש תנאי חשוב יותר: איזון בין דיאלוג לכוח. המשך טוב אפשרי כאשר משא ומתן, במקום לערער את ההשפעה הלאומית, מחזק אותה או אפילו מחליש אותה. הניסיון הראה שבכל פעם שמשא ומתן מחליף כוח במקום לתמוך בו, התוצאה אינה אלא קיפאון או ויתורים חד-צדדיים. המשך טוב פירושו משא ומתן ששומר בו זמנית על הכלכלה, הפוליטיקה האזורית והלכידות הפנימית כעמודי תווך, מבלי לוותר עליהם. במובן זה, ניתן לראות את האופטימיות הזהירה בדבריו של אראגצ'י כאינדיקציה לכך שמשא ומתן, לפחות בשלב זה, נתפס כאמצעי, לא כמטרה. הבחנה זו עדינה אך מכרעת. משא ומתן שהופך למטרה בפני עצמו ייפול במוקדם או במאוחר למלכודת של "כל הסכם עדיף על חוסר הסכם". כאן ה"טוב" הופך להיות כרוך בסיכון.
אבל אולי ההיבט החשוב ביותר בדבריו של עראקצ'י הוא התייחסותו ל"מסגרת טובה להסכם". מסגרת זו סובבת סביב ההיגיון של ההסכם, לא רק סביב הטקסט שלו. מסגרת טובה פירושה הסכם שניתן, ראשית, לאמת; שאינו מבוסס על אמון, אלא על מנגנון. שנית, בלתי הפיך; או לפחות כזה שבו עלות הנסיגה החד-צדדית גבוהה באופן בלתי אפשרי. שלישית, אסור לה לשחזר את חוסר האיזון של העבר; כלומר, הוויתורים של איראן לא צריכים להיות מיידיים, וגם לא יידחו או יתנו את התחייבויות הצד השני. רביעית, עליה להיות ניתנת להגנה פוליטית וחברתית מבית. כל הסכם שלא ניתן להסביר לציבור הוא, למעשה, הסכם לא יציב. מסגרת טובה צריכה לשלב גם את לקחי כישלונות העבר. הסכם שמתעלם ממנגנון פיצוי במקרה של נסיגה, ערבויות כלכליות וחסינות מפני שינויים פוליטיים בארצות הברית, גם אם הוא נראה "טוב" בטווח הקצר, כרוך בסיכון בטווח הארוך.
בקיצור, השימוש החוזר ונשנה של עראקצ'י במילה "טוב" הוא אולי אות מחושב לאופטימיות זהירה ולא מסר חד משמעי; ניסיון לקבוע ציפיות, לא לעורר התלהבות. דיפלומטיה מוצלחת שומרת על גישה זהירה לפני שהיא נכנעת להט. עבור איראן, בשלב זה, משא ומתן טוב אינו כזה שמבטיח הבטחות גדולות, אלא כזה שמנהל סיכונים משמעותיים. אם "טוב" היא מילת המפתח בסבב הזה, עלינו לוודא שהוא לא יחליף את הניתוח, אלא משרת אותו. במדיניות חוץ, "טוב" הוא טוב רק כשהוא בר קיימא.
נור ניוז