ממוסקט למכסים: לחץ כפול ומשא ומתן

חתימתו של טראמפ על צו המכס מיד לאחר סיום שיחות מוסקט הוכיחה כי וושינגטון נותרה מחויבת למדיניות של לחץ והפחדה כדי לאלץ את איראן להיכנע. בעוד שהפגישה בעומאן לוותה במסרים דיפלומטיים חיוביים, הטלת מכס של 25% וסנקציות חדשות על 17 יחידים וישויות איראניות שלחו מסר ברור: ארצות הברית אינה משתמשת במשא ומתן כאמצעי להגיע להבנה, אלא ככלי לוחמה פסיכולוגית כדי להונות את איראן ולבחון את הקווים האדומים שלה. התנהגות זו היא המשך לגישת "שוטר טוב/שוטר רע" בין וושינגטון לתל אביב; דפוס שמטרתו לשלב משא ומתן עם איומים כדי להטיל דרישות מקסימליות.
שחיקה לסירוגין: כלי לכניעה קוגניטיבית
צו המכס הוא המשך לאסטרטגיה שארצות הברית פיתחה במשך שני עשורים כדי להחליש את רצון מקבלי ההחלטות האיראנים; מדיניות המכוונת בו זמנית לכלכלה, לפסיכולוגיה חברתית ולחישובים ביטחוניים. בהסתמך על לחץ כלכלי, טראמפ מנסה לדחוף את איראן מבפנים אל סף משבר ולהציב את מקבלי ההחלטות שלה על נתיב של חישוב שגוי. במקביל, תצוגות צבאיות, כמו נוכחותו של מפקד הפיקוד המרכזי של ארה"ב בעומאן, והקמפיין התקשורתי שמנהלות ארה"ב וישראל בנוגע לאפשרויות התקיפה, משלימות את לוחמת המידע שמטרתה להגביר את הפחד ולהחליש את ההתנגדות האיראנית. מדיניות זו, המבוססת על שחיקה הדרגתית, מנצלת את מרחב המשא ומתן כדי לכפות דרישות טילים וטריטוריאליות.
שיבוש מאזן הכוחות בסדר העולמי החדש
לא ניתן להתייחס להתנהגותו של טראמפ כעוינות גרידא כלפי איראן; אלא, היא חלק מתוכנית אמריקאית מקיפה שמטרתה לחסום את היווצרותו של סדר עולמי רב-צדדי. וושינגטון, שאינה מסוגלת לאזן את סין, רוסיה, קבוצת הבריקס וארגון שיתוף הפעולה של שנגחאי, מבקשת לשבש את מאזן הכוחות העולמי על ידי פגיעה במדינות כמו איראן, ונצואלה, ברזיל והודו. אמברגו הנפט האיראני הוא למעשה ניסיון לשתק את שרשרת אספקת האנרגיה של סין, והמכסים העונשיים המוטלים על שותפותיה הכלכליות של איראן הם סוג של לחץ עקיף על מעצמות עולות. דפוס זה של הרתעה לכאורה משקף את האתגר להגמוניה של עולם רב-קוטבי.
דיפלומטיית התנגדות: התגובה האסטרטגית של איראן
איראן סיכלה למעשה פרויקט זה על ידי שמירה על עקרונות הליבה שלה וטענת זכויותיה הגרעיניות, הטריטוריאליות והביטחוניות. החלטתה של טהרן להמשיך במשא ומתן תוך שמירה על מוכנות לתגובה החלטית דחקה את וושינגטון הרחק מהאפשרות הצבאית ועברה לדיאלוג. בנסיבות אלה, כל הסכם כפוי לא רק ייצג נסיגה אלא גם יחליש את ההרתעה הלאומית. איראן הבינה כי משא ומתן תחת לחץ הוא חסר תועלת, וכי מחיר "כניעה לכאורה" עולה בהרבה על מחירו של כל סכסוך צבאי. התנגדות מושכלת אינה עוד רק עמדה טקטית, אלא הפכה לחלק בלתי נפרד מהתמודדות עם התוכנית העולמית של ארצות הברית והישות הציונית לערער את הסדר העולמי החדש.