ביום שבת, 7 בפברואר, נשא סייד עבאס עראקצ'י, שר החוץ של הרפובליקה האסלאמית של איראן, נאום בפורום אל ג'זירה 2026 בקטאר, ובו התייחס למדיניות החוץ האיראנית ולהתפתחויות אזוריות ובינלאומיות. להלן נוסח נאומו:
זהו כבוד לנו לדבר בפורום אינטלקטואלי זה ולהתייחס לנושא הבסיסי ביותר באזורנו: פלסטין. הרשו לי להתחיל באמת שלמד אזורנו במשך עשרות שנים של ניסיון כואב, ושאותה העולם מתחיל להכיר שוב, במחיר אנושי קטסטרופלי והרסני: "פלסטין אינה רק נושא אחד מני רבים."
פלסטין היא הסוגיה המרכזית של צדק במערב אסיה ומחוצה לה. פלסטין היא המצפן האסטרטגי והמוסרי של אזורנו. זהו מבחן האם לחוק הבינלאומי עדיין יש משמעות, האם זכויות אדם הן באמת אוניברסליות, והאם מוסדות בינלאומיים הוקמו כדי להגן על הפגיעים או שהם רק כלים להצדיק את כוחם של החזקים.
במשך דורות, המשבר הפלסטיני נתפס במידה רבה כתוצאה של כיבוש בלתי חוקי ושלילת זכות בלתי ניתנת לערעור: זכותו של עם להגדרה עצמית. כיום, עם זאת, עלינו להכיר בכך שמשבר זה חרג בהרבה ממושג הכיבוש. מה שאנו עדים לו בעזה אינו רק מלחמה. זה לא "סכסוך" בין שני צדדים שווים. וגם לא תוצאה לא מכוונת של אמצעי ביטחון. מה שקורה הוא הרס מכוון ונרחב של חיים אזרחיים. זהו רצח עם.
המחיר האנושי של פשעי ישראל בעזה פגע במצפון האנושות. זוועות אלה קרעו את לב העולם המוסלמי, ובמקביל זעזעו גם מיליוני אנשים אחרים - נוצרים, יהודים וחסידי כל הדתות - אלה שעדיין מאמינים שחיי ילד אינם קלף מיקוח, שרעב אינו נשק, שבית חולים אינו שדה קרב, ושהרג משפחות אינו הגנה עצמית לגיטימית.
כיום, פלסטין כבר אינה רק טרגדיה; היא הפכה למראה לעולם. זהו מראה המשקפת לא רק את סבלם של הפלסטינים, אלא גם את הכישלון המוסרי של אלו שיכלו לעצור את האסון הזה, אלא הצדיקו אותו, אפשרו אותו, או ביקשו לנרמל אותו. עם זאת, פלסטין ועזה אינן רק משבר הומניטרי. מצב זה הפך ליסוד לפרויקט גדול ומסוכן יותר: פרויקט התפשטות הננקט תחת דגל ה"ביטחון".
לפרויקט זה שלוש השלכות עמוקות ומדאיגות:
ראשית: עולמית
התנהלותה של הישות הישראלית בפלסטין, והחסינות לה מעונש, חתרו קשות תחת הסדר המשפטי הבינלאומי. עלינו לציין עובדה זו בבירור: העולם נע לעבר מצב שבו המשפט הבינלאומי כבר לא מסדיר את היחסים בין מדינות.
מסוכן עוד יותר הוא התקדים שנוצר: שממשלה, אם היא נהנית מכיסוי ותמיכה פוליטיים מספיקים, יכולה להפציץ אזרחים, להטיל מצור על אוכלוסיות, לפגוע בתשתיות ולהתנקש באנשים מעבר לגבולות, ואז להמשיך לטעון שהיא פועלת במסגרת החוקיות. זו לא רק בעיה פלסטינית; זהו משבר עולמי. אנו לא עדים רק לטרגדיה של פלסטין, אלא גם להפיכת העולם למקום שבו החוק מוחלף בכוח.
שנית: אזורית
לפרויקט ההתפשטות הישראלי הייתה השפעה ישירה ומערערת על ביטחון כל המדינות באזור. כיום, הישות הישראלית מפרה בגלוי גבולות, רומסת את ריבונותן של מדינות, מתנקשת בפקידים, מבצעת פעולות טרור ומרחיבה את השפעתה בחזיתות שונות - הכל לא בסתר, אלא בתחושת חסינות וזכאות, משום שלמדה שאחריות בינלאומית לא תהיה אופציה.
בכנות, אם סוגיית עזה "תיפתר" באמצעות הרס ועקירה בכפייה, ואם היא תהפוך למודל לחיקוי, אז הגדה המערבית תהיה המטרה הבאה, והסיפוח יהפוך למדיניות רשמית. זוהי תמצית מה שנדון במשך שנים תחת השם פרויקט "ישראל הגדולה".
לכן, השאלה אינה האם פעולותיה של ישראל מאיימות רק על הפלסטינים; אלא השאלה היא: האם האזור יקבל עתיד שבו גבולות זמניים, ריבונות מותנית, וביטחון מוגדר לא על ידי חוק ודיפלומטיה, אלא על ידי שאיפותיו של כובש צבאי?
התוצאה השלישית היא מבנית, ואולי המסוכנת מכולן.
פרויקט ההתפשטות הישראלי מחייב את היחלשותן של מדינות שכנות מבחינה צבאית, טכנולוגית, כלכלית וחברתית, כדי שמשטר זה יוכל תמיד לשמור על עליונותו האסטרטגית. במסגרת זו, לישראל יש חופש מוחלט להרחיב את הארסנל הצבאי שלה ללא כל הגבלה, כולל נשק להשמדה המונית, אשר נופל מחוץ לכל מערכת ניטור או פיקוח.
לעומת זאת, מדינות אחרות נדרשות להתפרק מנשקן; חלקן צפויות להפחית את יכולות ההגנה שלהן; חלקן נענשים על התקדמות מדעית; ואחרות מקבלות סנקציות באמתלה של חיזוק חוסנן הלאומי. אל לנו להיות מוטעים: זו לא בקרת נשק, לא אי-הפצה, ולא השגת ביטחון. זוהי הטלת אי-שוויון קבוע: ישראל חייבת תמיד ליהנות מ"עליונות צבאית, מודיעינית ואסטרטגית", בעוד שאחרות חייבות להישאר פגיעות. זוהי דוקטרינת ההגמוניה.
גבירותיי ורבותיי,
הסוגיה הפלסטינית אינה רק סוגיה הומניטרית; זוהי סוגיה אסטרטגית. היא נוגעת לא רק לעזה ולגדה המערבית, אלא גם לעתיד האזור שלנו ולחוקים השולטים בעולם. אז מה עלינו לעשות?
הבעת דאגה בלבד אינה מספיקה. פרסום הצהרות אינו מספיק. אבל אינו מספיק. אנו זקוקים לאסטרטגיית פעולה מתואמת - אסטרטגיה משפטית, דיפלומטית, כלכלית וביטחונית - המבוססת על עקרונות המשפט הבינלאומי ואחריות קולקטיבית.
ראשית, הקהילה הבינלאומית חייבת לתמוך באופן חד משמעי במנגנונים משפטיים.
שנית, יש להתמודד עם הפרות בתוצאות ממשיות.
אנו קוראים לסנקציות מקיפות וממוקדות נגד ישראל, הכוללות:
אמברגו נשק מיידי
השעיית שיתוף הפעולה הצבאי והמודיעיני
הטלת הגבלות על פקידים מעורבים
אמברגו סחר
שלישית, יש לקבוע אופק פוליטי אמין ומבוסס חוק. על הקהילה הבינלאומית לאשר את העקרונות הבאים:
סיום הכיבוש
זכות השיבה והפיצויים בהתאם לחוק הבינלאומי
הקמת מדינה פלסטינית עצמאית ומאוחדת שבירתה מזרח ירושלים
רביעית, יש לטפל במשבר ההומניטרי כאחריות בינלאומית דחופה. אסור לעולם לנרמל ענישה קולקטיבית.
חמישית, על מדינות האזור לתאם כדי להגן על ריבונותן ולחזק את ההרתעה מפני תוקפנות. העיקרון חייב להיות ברור: ביטחוננו אינו יכול להיבנות על חוסר הביטחון של אחרים.
לבסוף, על העולם האסלאמי, העולם הערבי והדרום הגלובלי ליצור חזית דיפלומטית מאוחדת.
על ארגון שיתוף הפעולה האסלאמי, ליגת המדינות הערביות ומוסדות אזוריים אחרים להתקדם מעבר למחוות סמליות ולעסוק בפעולה מתואמת: תמיכה משפטית, יוזמות דיפלומטיות, צעדים כלכליים ומסרים אסטרטגיים.
קריאה זו אינה קריאה לעימות; אלא, זוהי ניסיון למנוע את שרטוט האזור מחדש בכוח.
עמיתים יקרים,
אל יטעו: אזור שבו גורם אחד רשאי לפעול מעל החוק לעולם לא יהיה יציב. דוקטרינת החסינות אינה מביאה שלום; היא מולידה סכסוכים רחבים יותר.
הדרך ליציבות ברורה: צדק לפלסטין, אחריות על פשעים, סיום הכיבוש והאפרטהייד, וכינון סדר אזורי המבוסס על ריבונות, שוויון ושיתוף פעולה.
אם העולם רוצה שלום, עליו להפסיק לתגמל תוקפנות.
אם העולם מבקש יציבות, עליו להפסיק את תמיכתו בהתפשטות.
אם העולם מאמין בחוק הבינלאומי, עליו להחיל אותו באופן שווה על כולם, ללא סטנדרטים כפולים.
אם עמי אזור זה רוצים עתיד נקי ממלחמות אינסופיות, עליהם להכיר באמת הבסיסית הזו: פלסטין אינה רק סיבה לסולידריות; היא אבן הפינה החיונית לביטחון האזורי.
נור ניוז