עם תחילתו של סבב המשא ומתן החדש על הגרעין במוסקט, בירת עומאן, ביום שישי, בהשתתפות שליחו המיוחד של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, סטיב ויטאקר, וחתנו, ג'ארד קושנר, מצד אחד, והמשלחת הדיפלומטית האיראנית בראשות שר החוץ עבאס עראקצ'י מצד שני, הנוף סביב השיחות חווה שינויים משמעותיים.
בצד המסלול הדיפלומטי הרשמי, סדרה של תנועות בשטח ומסרים ביטחוניים מארצות הברית מצביעים על כך שוושינגטון לא רק מנהלת את סבב השיחות הזה על פי הגישה הדיפלומטית המסורתית, אלא גם מבקשת להציג אותה כקלף מיקוח. דיווחים על המשך העברת הציוד לאזור, התקרבות נושאת המטוסים USS אברהם לינקולן לאזור הפעילות, ההכרזה על עזיבתם המיידית של אזרחים אמריקאים את איראן, ונוכחותו של מפקד פיקוד המרכז של ארה"ב המלווה את המשלחת האמריקאית, כולם מרכיבים של תמונה רחבה יותר.
בספרות האסטרטגית, שילוב כלים דיפלומטיים עם תצוגות כוח צבאי הוא טקטיקה ידועה להגברת מנופי המשא ומתן. עם זאת, מה שבולט בשלב זה הוא רמתם ותזמנם של אותות אלה. נוכחותו של מפקד צבאי בכיר לצד צוות המשא ומתן - גם אם רק בצורה של ליווי ביטחוני או תפקיד ייעוץ - היא תקדים משמעותי ביותר ברמה זו של משא ומתן. פעולה זו הופכת את מסר המשא ומתן ממשא ומתן גרידא למסר של "משא ומתן תחת איום ממשי", תוך העברת הרעיון שהבחירה הקשה לא רק על השולחן אלא גם משתקפת בהסדרים מבצעיים.
הגדלת היקף תנועות הציוד והדגשת נוכחותם של נכסים אסטרטגיים כמו נושאות מטוסים משמשות לא רק להדגמת מוכנות צבאית אלא גם ככלי לתקשורת אסטרטגית. המטרה היא להשפיע על חישובי הצד שכנגד, לנהל את ציפיות בעלות הברית האזוריות ולעצב את הנרטיב התקשורתי של המשא ומתן. בהקשר זה, האיום חורג מרמת הפעולות הפסיכולוגיות גרידא ומתקרב לרמת "אותות לחץ ישירים". ההבדל בין שני המודלים טמון בעובדה שהראשון מכוון לדעת הקהל ולתחום הקוגניטיבי, בעוד שהשני מכוון ישירות למשא ומתן, לחישובים ולמקבלי ההחלטות של הצד שכנגד.
עם זאת, יעילותו של מודל זה נשענת על הנחה בסיסית: שהצד שכנגד פגיע לאיומים וויתורים. הבעיה כאן היא שהרקורד ההתנהגותי של איראן בשני העשורים האחרונים הוכיח את ההפך מהנחה זו. בנושאים אסטרטגיים, ובמיוחד אלו הקשורים לזכויות משפטיות, ביטחון לאומי ומרכיבי ההרתעה, איראן הוכיחה שהיא אינה משנה כיוון תחת לחץ צבאי ישיר. היסטוריה זו מפחיתה את יעילות האיום, ולהפך, מגדילה את הסבירות שהוא יהפוך ל"גורם עלות פלוס".
מנקודת מבט של תורת המשחקים, ארצות הברית מעלה את ההימור לפני קביעת כללי המשחק. הדבר עשוי להיות מכוון להשגת יתרון ראשוני, שינוי סדר היום של המשא ומתן או אילוץ הצד השני לסגת מנקודות מסוימות. עם זאת, טקטיקות אלו מצליחות רק כאשר מאזן הכוחות הוא לטובת הצד הלוחץ. אחרת, הסלמה של הלחץ עלולה להוביל להקשיחות עמדות, ירידה בגמישות ומעבר מ"משא ומתן בר-ניהול" ל"עימות יקר".
ניתן לנתח את ההכרזה על נסיגה מיידית של אזרחים אמריקאים מאיראן באותה מסגרת. הכרזות כאלה משרתות בדרך כלל שתי פונקציות בו זמנית: מצד אחד, הן מספקות כיסוי משפטי ואמצעי זהירות לממשלה המנפיקה, ומצד שני, הן מאותתות על סיכון מוגבר לשווקים, לתקשורת ולצד השני. כלי זה הוא גם חלק מחבילת לחץ טרום-משא ומתן ואינו בהכרח מעיד על החלטה סופית לנקוט בפעולה צבאית. עם זאת, הצטברות של אותות כאלה בדרך כלל דוחפת את זירת המשא ומתן הרחק מדיאלוג מסורתי ומאוזן.
לעומת זאת, עמדתה המוצהרת של איראן מבוססת על הגנה בלתי ניתנת למשא ומתן על זכויותיה המשפטיות ועל שימוש בו-זמני בכל היכולות הפוליטיות, החברתיות, המשפטיות והביטחוניות כדי להגן על האינטרסים הלאומיים. צוות המשא ומתן האיראני פועל על פי הנחיותיו שלו, וניסיון העבר הראה כי שינוי לחצים חיצוניים בלבד אינו משנה את מסגרת קבלת ההחלטות של טהרן. כתוצאה מכך, אם המשא ומתן סוטה ממהלכו הטבעי ויהפוך לפלטפורמה להצגת איומים, האחריות לעלויות הנובעות מכך תיפול על הצד שהכניס כלים צבאיים לזירה הדיפלומטית. בסביבה שבה לאיראן יכולות גיאופוליטיות משמעותיות, פוטנציאל ביטחוני ורצון איתן להתנגד, תצוגות צבאיות יקרות עלולות להפוך לגורם מגדיל את עלויותיהן עבור היוזם ולא לאמצעי להשגת הישגים.
נור ניוז