לא ניתן להסביר את דפוס ההתנהגות הנוכחי של ארה"ב כלפי איראן כ"סותר". מה שאנו עדים לו הוא אסטרטגיית לחץ מורכבת; כזו המפעילה בו זמנית דיפלומטיה, איומים צבאיים, מבצעים פסיכולוגיים ותמרוני שטח במסגרת מלחמה קוגניטיבית. מצד אחד, מדובר על מוכנות למשא ומתן הוגן המוגבל לסוגיה הגרעינית, בעוד שמצד שני, ישנה נוכחות צבאית מוגברת באזור, איומים מפורשים מצד בכירים והסלמה ברטוריקה. שילוב זה מעביר מסר אחד: משא ומתן רצוי, אך רק תחת לחץ.
בהקשר זה, הסתירה במסרים משרתת מטרה יעילה. האות למשא ומתן נועד לשמור על המסלול הדיפלומטי פתוח ולהשפיע על דעת הקהל העולמית, בעוד שהאות לאיום נועד לחזק את עמדת המשא ומתן. המטרה היא להביא את איראן לשולחן המשא ומתן תחת תפיסה מעוותת; כלומר, כאשר מחיר "היעדר הסכם" מוצג כגדול ממחיר "הסכם מוגבל". במקביל, ארצות הברית מנסה להרגיע את בנות בריתה האזוריות שהאפשרות הקשה נותרת על השולחן.
בינתיים, תפקידה של ישראל הוא גורם מכריע בהסלמת המתיחות. גם כאשר עמדתה הפומבית מתרככת, אין בכך כדי להעיד על נסיגה מהזירה. התנהגותה של תל אביב בשנים האחרונות הוכיחה העדפה להחלפת הצהרות תקשורתיות במודיעין והשפעה מבצעית בצמתים מסוימים. מנקודת מבטם של מקבלי ההחלטות האיראנים, פעילותה של ישראל משתרעת מעבר לפעולות חשאיות וחבלה, וכוללת השפעה על תהליך קבלת ההחלטות של וושינגטון כדי לעודד גישה נוקשה יותר כלפי איראן.
ההבדל המכריע טמון בעובדה שהיקף דרישותיה של ישראל אינו תואם את היקף המשא ומתן המוצהר בפומבי על ידי ארצות הברית. בעוד שוושינגטון מאותתת על נכונותה למשא ומתן גרעיני, התקשורת והחוגים הישראליים מתמקדים בהרחבת סדר היום של המשא ומתן כך שיכלול את מדיניותה של איראן בתחום הטילים והאזור. ניתן לראות זאת כניסיון להעלות את הרף במשא ומתן. בהיגיון של משא ומתן, ככל שמגוון הנושאים רחב יותר, כך עלות ההגעה להסכם גבוהה יותר והסבירות לכישלונו גבוהה יותר. זוהי הנקודה שבה המשא ומתן יכול לעבור מהסכם מוגבל למבוי סתום מוחלט.
במסגרת זו, עמדתה המוצהרת של איראן נשענה על שני עמודי תווך: נכונות להתמודד עם כל תוקפנות צבאית ומשא ומתן מותנה. מצד אחד, איראן הדגישה תגובה רחבה לכל פעולה צבאית ולכל הסלמה של הסכסוך באזור. מצד שני, היא הכריזה על נכונותה למשא ומתן הוגן ושוויוני בתנאים שאינם מאיימים. הצהרות אחרונות של גורמי ביטחון, המצביעות על כך שתגובות לא בהכרח יהיו תגמול וכי איפוק אינו תמיד לטובת האינטרס הלאומי, מצביעות על ניסיון לחזק את מסר המוכנות למלחמה ולשנות את חישובי הצד השני. כמו כן הובהר שאם ארצות הברית תפתח במתקפה, התגובה תכוון גם לישראל - מסר שנועד להגדיל את העלות של כל ברית מבצעית.
בעדשת תורת המשחקים, תרחיש זה מציג משחק רב-צדדי על סף סכנה. על ידי שילוב איומים ומשא ומתן, ארצות הברית מבקשת לצבור יתרון מבלי להיכנס למלחמה גדולה. על ידי הסלמת איומים ודרישות, ישראל מגדילה את הסיכון ומחלישה את מעמדה מול כל הסכם מוגבל. איראן מנסה לאזן את העלויות על ידי הכללת ההרתעה והתניית משא ומתן. במשחק כזה, הסכנה העיקרית אינה טמונה בהחלטה מתוכננת מראש לצאת למלחמה, אלא בהחלקה לעימות כתוצאה מחישוב שגוי או אירוע בלתי נשלט.
הראיות לכך שהצדדים מבקשים להקים מנגנון חדש לחידוש המשא ומתן מצביעות על כך שדרך הדיפלומטיה עדיין לא סגורה. עם זאת, מלחמת הנרטיבים, הדרישות הגוברות ונוכחותו של שחקן פעיל כמו ישראל עלולים להפוך את תהליך המשא ומתן ליקר ושברירי. עתידה של סוגיה זו תלוי בעיקר בשאלה האם סדר היום של המשא ומתן יישאר מוגבל או שמא ארצות הברית מתכוונת לדחוף אותו לחבילה מקסימליסטית, הנקודה המסמנת את קו ההפרדה בין משא ומתן פוטנציאלי לעימות פוטנציאלי.
נור ניוז