בתוך שאון האיומים והאיומים הנגדיים, הקריסה ההדרגתית של "אשליית חוסר הפגיעות" בשטחים הכבושים בולטת במשוואת הביטחון האזורית כיום. אשליה זו התנפצה באופן אובייקטיבי, ובמחיר כבד, על ידי מלחמת שנים עשר הימים. מלחמה זו לא הייתה רק חילופי אש מוגבלים; היא הייתה מבחן אמיתי לחוסנה של החברה הישראלית, מבחן שהביא לחרדה נרחבת, מצוקה נפשית קולקטיבית ופחד כרוני ממתקפה נוספת.
במהלך המלחמה עצמה, תקיפות הטילים האיראניות העזות - ישירות ובאמצעות רשת של בעלות ברית אזוריות - הוכיחו כי העורף הישראלי, בניגוד לתעמולה, היה שברירי מדי מכדי לעמוד במלחמת התשה. מקלטים עלו על גדותיהם, שדות תעופה שובשו, הכלכלה שותקה, וחשוב מכל, תחושת "הביטחון היומיומי" המהווה את אבן הפינה של החברה הישראלית התפוררה. חוויה זו היא שהניעה את תל אביב למהר חזיתית להפסקת אש ביום הרביעי של המתקפה על איראן. הפסקת האש לא נחתמה מעמדת כוח, אלא מתחושת דחיפות.
מציאות זו הפכה לגורם מכריע בחישוביה של וושינגטון כיום. דונלד טראמפ, ללא קשר לרטוריקה הרגילה שלו, ניצב בפני דילמה אסטרטגית: כל מתקפה על איראן לא בהכרח תוגבל לסכסוך דו-צדדי. תגובת איראן, המבוססת על דוקטרינתה המוצהרת וניסיונה המעשי, תהיה רב-שכבתית ורב-חזיתית. במילים אחרות, טהרן הצהירה במפורש שכל תוקפנות נגד איראן תכוון לא רק לתוקפן הישיר אלא גם לישראל כשותפה אסטרטגית.
כאן טמונה המשוואה עבור טראמפ. תקיפת איראן פירושה קבלת הסיכונים של פגיעה בבסיסים אמריקאים באזור מצד אחד, וחשיפת ישראל לירי טילים מצד שני. ניסיון מלחמת שנים עשר הימים הוכיח שאפילו מתקפות מוגבלות יכולות להצית תגובת שרשרת שאינה בשליטת הצדדים המעורבים. זה נכון במיוחד בהתחשב בכך שאיראן, בניגוד לרבים מיריביה האזוריים של אמריקה, מחזיקה ביכולת לעמוד בהתקפות ולגוון את שיטות התגמול שלה.
בשטחים הכבושים, מציאות זו באה לידי ביטוי בחרדה כרונית. חברה שעדיין סובלת מטראומת ההתקפות הקודמות רואה כעת בכל איום מילולי הקדמה למטח טילים נוסף. התקשורת, חוגי הביטחון ואפילו גנרלים ישראלים בדימוס חוזרים באופן לא מודע על מסר אחד: המלחמה הבאה, אם תפרוץ, תהיה שונה מכל המלחמה הקודמת. הפעם, העומק הגיאוגרפי המוגבל של ישראל, צפיפות האוכלוסייה הגבוהה והשחיקה הפסיכולוגית שלה יעניקו לה יתרון.
מצד שני, איראן ניצלה בדיוק את החולשה הזו. האסטרטגיה של טהרן אינה מוגבלת להרס פיזי; היא מכוונת גם ל"רצון החברתי" של ישראל. כאשר חיי היומיום מופרעים, ההגירה ההפוכה מתעצמת והאמון במוסדות הביטחון נשחק, ההרתעה קורסת גם מבלי לכבוש סנטימטר של אדמה. מלחמת שנים עשר הימים הייתה דוגמה בולטת לדפוס זה.
בנסיבות כאלה, גם מאמציהן של מדינות ערב להכיל את המשבר הופכים הגיוניים. דאגתן אינה נובעת מאהדה לישראל או לארצות הברית, אלא מחשש מהשלכות חוסר היציבות. מתקפה על איראן עלולה לשבש במהירות את עורקי האנרגיה, הסחר והביטחון של האזור - תרחיש שאף מפלגה רציונלית לא רוצה בו. לחצים אזוריים אלה, יחד עם דעת הקהל האמריקאית שהיססה להיכנס למלחמה יקרה נוספת, הגבילו עוד יותר את אפשרויותיו של טראמפ.
ישראל מוצאת את עצמה שוב במרכז העניינים; שחקן שאולי לא יוזם פעולה אך יהיה הקורבן הראשון של כל טעות בחישוב. מלחמת שנים עשר הימים הדגימה את פגיעותו של המשטר לעימות גדול, עובדה שהפכה לאחד הכלים היעילים ביותר של איראן בדיפלומטיה הפעילה שלה. כיום, האיום העיקרי על תל אביב אינו רק הטילים עצמם, אלא גם הציפייה להגעתם; ציפייה שפוגעת בלכידות החברתית יומם ולילה ומחייבת את מקבלי ההחלטות לנקוט משנה זהירות.
נור ניוז