במבט ראשון, הרטוריקה הצבאית הגוברת של ארה"ב נגד איראן עשויה להיתפס כאינדיקציה לנחישותה של המדינה להתקרב לעימות ישיר. עם זאת, בחינה מדוקדקת יותר של התנהגותה של וושינגטון מגלה כי איומים אלה נובעים יותר מחוסר יכולתה של אמריקה לבחור אופציה יעילה נגד איראן מאשר מהקדמה למלחמה.
במהלך שני העשורים האחרונים, ארצות הברית הפעילה מגוון רחב של כלים כדי לבלום את איראן, החל מסנקציות משתקות ולחץ דיפלומטי ועד לפעולות מודיעין, התנקשויות, לוחמת סייבר והסתה של אי שקט פנימי. התוצאה של אסטרטגיה רבת פנים זו ברורה: איראן לא נחלשה ולא הוסרה מהמשוואה האזורית. בנסיבות אלה, האיום הצבאי הפך לכלי "הראווה" האחרון של אמריקה - כלי הנשלט יותר על ידי לוחמה תקשורתית ופסיכולוגית מאשר על ידי יישום מעשי - ולמרכיב מרכזי בלוחמה האידיאולוגית שארצות הברית מנהלת נגד איראן.
המהלכים הצבאיים האמריקאים באזור - שליחת ספינות, הטסת מפציצים וביצוע תרגילי הדגמה - יחד עם איומיו המילוליים המתמידים של הנשיא נגד איראן, משדרים מסר ברור: לטפח מוכנות למלחמה מבלי להתעמק בעלויות האמיתיות. וושינגטון מודעת היטב לכך שמלחמה עם איראן לא תהיה מבצע מוגבל, אלא סכסוך רב-שכבתי ובלתי נשלט; סכסוך שעלול לאיים ישירות על האינטרסים של ארצות הברית ובעלות בריתה מהמפרץ הפרסי ועד הים התיכון.
סכסוכים אזוריים אחרונים חיזקו חישוב זה. ישראל, בעלת בריתה הצבאית הקרובה ביותר של אמריקה באזור, למרות מודיעין נרחב ותמיכה צבאית, לא הצליחה להשיג את מטרותיה המוצהרות בעימות מוגבל. ניסיון זה גם הבהיר לוושינגטון את העלויות הפוטנציאליות של כל סכסוך ישיר עם איראן.
מנקודת מבט זו, ספינות אמריקאיות משמשות כצורה של "הרתעה פסיכולוגית", לא אמצעי להסתה למלחמה. אך גם הרתעה זו שברירית. אמריקה היא מדינה הנשענת במידה רבה על תדמית העליונות הצבאית שלה. כל פגיעה בתדמית זו - אפילו באופן סמלי - עלולה להיות בעלת השלכות אסטרטגיות מרחיקות לכת, ולכן וושינגטון נקטה זהירות רבה בשימוש בכלי זה.
תחת אילוצים אלה, אסטרטגיה של התשה פסיכולוגית ננקטת ברצינות רבה יותר באמצעות שימוש בלוחמה קוגניטיבית מקיפה. המטרה אינה לשנות את מאזן הכוחות בשטח, אלא להשפיע על תודעת החברה האיראנית. זה כרוך ביצירת תחושת חוסר ביטחון מתמשכת, הסתה לקיפאון כלכלי וחיזוק האמונה ש"התנגדות עולה". אסטרטגיה זו פחות יקרה ממלחמה ופחות מסוכנת מסכסוך ישיר, אך היא גם גוזלת זמן ודורשת מאמץ מתמשך.
עם זאת, פרויקט זה סובל מחולשה חמורה. שחיקה פסיכולוגית יעילה רק אם הנרטיב השולט הוא זה של הצד שכנגד. בחינה מחודשת ומדוקדקת של המציאות בשטח - החל מכשלונות הצבא של האויב ועד למגבלות בפועל שעמדו בפני ארצות הברית בכניסתה למלחמה - מספיקה כדי לנטרל פרויקט זה. הניסיון הראה שכאשר הנרטיב בשטח מועבר במדויק, החברה האיראנית יכולה לנהל לחץ ואף לשנות את מאזן הכוחות לטובת האויב.
מה שקורה כיום אינו "סף המלחמה", אלא "שלב של גיבוש ההרתעה". ארצות הברית נמצאת במצב שבו היא מאיימת לא להילחם, מקרינה את כוחה כדי לא לסגת, ואם תוכל, להשיג פרויקט כניעה בעלות מינימלית. בנסיבות כאלה, ניהול דעת הקהל וקרב הנרטיבים הפכו למרכיבים חיוניים של הביטחון הלאומי כמו כוח צבאי.
נור ניוז