בעוד עיראק ניצבת על סף אחד הרגעים הרגישים ביותר מבחינה פוליטית, הצהרותיו של דונלד טראמפ, שנסוגו מאוחר יותר על ידי התקשורת, בנוגע לאפשרות חזרתו של נורי אל-מאלכי לראשות הממשלה, חשפו דפוס חוזר במדיניות החוץ של ארה"ב: דפוס המבוסס על התערבות גלויה בענייניהן הפנימיים של מדינות, לחץ ישיר ושימוש באיומים כדי להשפיע על תוצאות פוליטיות. ההנחה של נשיא ארה"ב לדבר על "טאבו" בפוליטיקה הפנימית של מדינה ריבונית, ובמקביל להציע קיצוצי סיוע כאמצעי לחץ, אינה רק עמדה נסיבתית, אלא משקפת פרספקטיבה מבנית. מחיקת הציוץ של טראמפ לאחר מכן אינה משנה את המסר המרכזי. המסר, לפני מחיקתו, היה ברור: וושינגטון רואה את עצמה זכאית לקבל החלטות בנוגע להקמת השלטון בבגדד. היגיון זה אינו מוגבל לנורי אל-מאלכי, וגם לא לעיראק בלבד. בבסיס גישה זו עומדת שלילה דה-פקטו של זכותן של מדינות לריבונות לאומית, צמצום בחירות והליכים משפטיים למשתנים בלבד הכפופים לאישור ארה"ב. בהקשר זה, מספר פוליטיקאים עיראקים הזהירו במפורש כי מטרת הלחץ אינה רק אדם פרטי או מועמד, אלא דווקא עקרון העצמאות של עיראק בקבלת החלטות. מנקודת מבטם, קבלת התערבות כזו תפתח בפניה דרך מסוכנת; דרך שמתחילה היום בהתנגדות לדמות פוליטית ומחר תכלול כל אפשרות שאינה מתיישבת עם האינטרסים של וושינגטון. עמדות אלו מדגימות כי הרגישות של המחשבה הפוליטית העיראקית מתמקדת, מעל לכל, בנושאים של עצמאות, ריבונות וכבוד לאומי.
הנקודה המכרעת כאן היא שגישתו ההתערבותית של טראמפ, ללא קשר לתוצאותיה לטווח הקצר, תותיר צלקות חברתיות ופסיכולוגיות עמוקות במדינות המטרה. ההתעלמות הבוטה מתהליכים דמוקרטיים והאיום בסנקציות כלכליות שולחים מסר ברור לחברות: אין לכם את הכוח לקבוע את גורלכם. מסר זה, גם אם הוא מפחיד חלק מהאליטות הפוליטיות, מתורגם לכעס גועש וחוסר אמון מתמשך בארצות הברית ברמה הציבורית.
ניסיון אירופה תחת טראמפ הוא דוגמה בולטת לכך. היחס המשפיל כלפי בעלות ברית מסורתיות, האיומים החוזרים ונשנים נגד נאט"ו והניסיונות לכפות החלטות כלכליות וביטחוניות לא רק שלא הצליחו לחזק את הסולידריות הטרנס-אטלנטית, אלא גם הגבירו את תחושת ההשפלה והניכור של דעת הקהל האירופית מארצות הברית. מגמה זו חזרה על עצמה בקנדה, שם לחצי הסחר והרטוריקה המעליבה של טראמפ הפכו שותף קרוב לסמל של התנגדות לבריונות אמריקאית.
במקסיקו, מדיניות חומת הגבול והאיומים הכלכליים לא פתרו את בעיית ההגירה, אלא החריפו את תחושות העוול וההשפלה הלאומית. באמריקה הלטינית, התערבויות ישירות בוונצואלה ולחץ מתמשך על קובה הדגימו כי הצבת מנהיג הנתמך על ידי מדינות זרות לא רק משנה את התנהגות הממשלה, אלא גם מחזקת את הרטוריקה האנטי-אמריקאית וההתנגדותית בחברה. מדיניות זו הביאה לירידה בכוח הרך האמריקאי ולהגברת החשד הציבורי לכוונותיה.
...בהקשר זה, התערבותו של טראמפ, ואפילו קריאתו של מזכיר המדינה האמריקאי לראש ממשלת עיראק, בתירוץ של "בלימה של איראן", היא יותר ניסיון להשפעה פוליטית חיצונית מאשר דאגה אמיתית ליציבותה של עיראק. גישה זו רואה בעיראק לא כשחקן עצמאי אלא זירה למאבקי כוח - פרספקטיבה שבסופו של דבר מחלישה את מוסדות המדינה ומחריפה את הפילוג הפנימי.
התערבותו הבוטה של טראמפ בעניינים הפנימיים של מדינות אחרות אינה סימן לעוצמה אמריקאית, אלא השתקפות של משבר הלגיטימציה במדיניות החוץ שלה. מדיניות המבוססת על השפלה, איומים והתעלמות מרצון העם תתמודד בהכרח עם כעס עממי והתנגדות פוליטית. עיראק כיום היא רק דוגמה אחת למודל יקר זה; מודל שנוסה בעבר באירופה, קנדה, מקסיקו, ונצואלה וקובה, כאשר השלכותיו השליליות נראות בבירור.
נור ניוז