מבצע נקי או טעות חמורה? ההימור המסוכן של אמריקה באש באיראן

הפעילות התקשורתית האחרונה סביב תרחיש של תקיפה אמריקאית מוגבלת נגד איראן משקפת, במהותה, תהליך תכנון קוגניטיבי בתחומי התפיסה והחישוב ולא החלטה מבצעית. הנרטיבים הבנויים על הדגשת תנועות הציוד הצבאי ורמיזה לאפשרות של "שליטה במשבר" הם בסך הכל ניסיון לעצב מחדש את נוף קבלת ההחלטות בטהרן; פרויקט המבוסס על הנחות לא יציבות ותפיסות לא מציאותיות של מאזן הכוחות.
בפרדיגמה הביטחונית האיראנית, איום אינו נתפס כתופעה חולפת, אלא כתהליך הדרגתי שמתחיל בגיבוש רעיון, ומתקדם דרך איתותים ראשוניים ומדדים התנהגותיים. התמודדות עם האיום מבוססת על אותו היגיון: ניהול פרואקטיבי, לא תגובה ריאקטיבית. במסגרת זו, הרתעה אינה רק תגובה, אלא הפכה למנגנון יעיל למניעת הגעה של האיום לשלב הביצוע; מנגנון המאפשר תפיסת יוזמה.
הצגת "התקפה קצרה ומוגבלת" על איראן היא תוצר של ראייה לינארית של סביבה לא לינארית. ניסיון אזורי ודפוסי סכסוך הוכיחו שבגיאוגרפיה כזו, לא ניתן לייצר משברים, וגם לא ניתן למסגר סכסוכים. כל תרחיש שתוכנן על פי עקרון "שליטה בשטח" מאבד את היגיונו לאחר מימושו בשטח, והופך למעגל קסמים של הסלמה לא רצויה. בהתבסס על היגיון זה, פעילות מוגבלת אינה אופציה, אלא פגם תכנוני.
גם בממד הימי, פריסת כוחות זרים אינה בהכרח מתורגמת לעליונות מבצעית. סביבתה של איראן אינה מרחב סטטי ולא ממופה, אלא זירה דינמית, עילית ורב-שכבתית שבה ריכוז הציוד יכול להגביר את הסיכון ולא את ההרתעה. ככל שהריכוז גדול יותר, כך גדל פוטנציאל הפגיעה; משוואה זו הופכת את כללי ההרתעה המסורתית.
מבחינה אסטרטגית, בשנים האחרונות, איראן יצרה ארכיטקטורה ביטחונית חדשה במפרץ הפרסי ובמפרץ עומאן; ארכיטקטורה המבוססת על יכולות מקומיות, היגיון של הגנה אסימטרית ועומק גיאופוליטי. כתוצאה משינוי זה, מושג "ביטחון מובטח" הפך ללא מציאותי עבור גורמים טרנס-לאומיים, אפילו בתרחישים שמטרתם להקרין כוח או לשלוח מסר.
לצד לחץ צבאי, נתיב הלחץ הפוליטי, הכלכלי והתקשורתי נותר בעינו. ניסיונות להשפיע על הדינמיקה הפנימית באיראן הם חלק מאסטרטגיה משולבת זו. אך הניסיון המעשי הראה כי גישה זו לא הובילה לשינוי מבני או להחלשת היציבות הפוליטית; אלא שבמקרים רבים, הדבר הוביל לשחזור הלכידות החברתית ולחיזוק היגיון ההרתעה.
ההיגיון של חוסר האיזון הזה ברור: איראן אינה הגורם שהצית את המשבר, אך היא מונעת מהמשבר המתוכנן להגיע לשלב היישום. האחריות לכל ערעור יציבות ותוצאות בלתי מכוונות מוטלת על אותם גורמים אשר, באמצעות פרובוקציות, המצאת נרטיבים והתערבות, הופכים את הסדר האזורי השברירי לקרקע ניסויים בעלת סיכון גבוה.