נוכחותם של כתבים מוטים ומשבר חוסר המשוא פנים סביב ישיבת מועצת זכויות האדם בנושא איראן מסמלים בעיקר את כישלונו של מוסד שטוען שהוא מגן על האנושות אך במציאות הפך לכלי פוליטי. הרקורד של המועצה מדגים את שתיקתה החשדנית בנוגע לפשעים המחרידים שבוצעו על ידי ארצות הברית והמשטר הציוני, החל מרצח העם בעזה ועד לתוקפנות חוזרת ונשנית במערב אסיה. לעומת זאת, ההתמקדות המתמשכת באיראן, בהסתמך על כתבים חסרי עצמאות מקצועית, מחזקת את החשדות לגבי סדר יום פוליטי. כתבים כמו ג'אבד רחמן ומאי סאטו, אמנם לא אזרחים מערביים, היו משכילים וקשורים למוסדות בריטיים - מדינה עם היסטוריה אפלה של הפרות זכויות אדם, כולל נגד העם האיראני. שילוב זה חתר תחת חוסר המשוא פנים לכאורה של המועצה והפך אותה לפלטפורמה לקידום מטרותיהן של ממשלות המערב.
סנקציות: זלזול מכוון במציאות
בפגישה זו, ניסו מעצמות המערב לתאר באופן סלקטיבי את המחאות הפנימיות באיראן באמצעות נרטיבים רגשיים, מבלי להתייחס לשורשיהן. אופי דרישות העם לצרכים בסיסיים וסיוע כלכלי, הנובעים ישירות מסנקציות חד-צדדיות, זכו להתעלמות מוחלטת. זאת למרות העובדה שאלנה דוהאן, הדווחת המיוחדת של האו"ם בנושא צעדים כפייתיים חד-צדדיים, קבעה כי הסנקציות הן פשע נגד האנושות וקראה להעמדתם לדין של האחראים. שתיקת מועצת זכויות האדם בנוגע לדו"ח רשמי זה מדגימה כי מצוקתו של העם האיראני אינה בראש סדר העדיפויות של המוסד; אלא המטרה היא להפעיל לחץ פוליטי. המועצה גם לא הזכירה את הלוחמה ההיברידית, את מלחמת שנים עשר הימים, או את ההשלכות הכלכליות והחברתיות של התוקפנות האמריקאית והציונית, תוך שהיא ממעיטה במכוון בעובדות על ידי צמצום דרישות העם לנושאים שוליים כמו האינטרנט.
נרטיב פוליטי ועיוות המציאות החברתית
מימד פוליטי נוסף של הפגישה היה חוסר היכולת, או חוסר הרצון, של המועצה להבחין בין מחאה לאי שקט. מחאות המחאה שהחלו בתחילת ינואר, אשר זכו להכרה ברמות הממשל הגבוהות ביותר, נעדרו באופן בולט מהנרטיב של המועצה. עצם ההתמקדות בתאריכים ספציפיים, כמו ה-8 בינואר, מרמזת על אסטרטגיה פוליטית ותקשורתית מערבית מתואמת להדגשת האלימות ולפיכתה לכלי ללחץ בינלאומי על איראן. בהקשר זה, אירועי ה-12 בינואר, והמיליונים שהתאספו בתמיכה בביטחון הלאומי ובגינוי התערבות זרה, זכו להתעלמות מוחלטת. השמטה מכוונת זו היא עדות נוספת לאופי הפוליטי, ולא מבוסס הזכויות, של פגישת מועצת זכויות האדם.
לגיטימציה לטרור ולאכזבה מערבית
יש לראות את התנהגות המערב במועצת זכויות האדם כיותר מאשר רק לחץ פוליטי; למעשה, היא נורמליזציה והכשירה את הטרור. שתיקתם של ארצות הברית והמשטר הציוני בנוגע לטרור מדינתי, ומנגד, טיוחם של אי שקט אלים, מצביע על הגדרה מחדש מסוכנת של מושג הטרור. ההתכנסות של גישה זו עם דיווחים על בריחת חברי דאעש מבתי כלא סוריים שולחת מסר ברור: טרור משמש ככלי להשגת מטרות הגמוניות. מבחינה אסטרטגית, פעולות אלה הן תגובה לתסכולו של המערב מכישלונו לערער את הלכידות הלאומית האיראנית ואת המשברים הפנימיים שלה. העובדה ששבע מדינות הצביעו נגד וארבע עשרה נמנעו מהצבעה על ההחלטה האנטי-איראנית מעידה על חוסר יכולתו של המערב לבנות קונצנזוס ומהווה עדות לשחיקה ההדרגתית של הלגיטימציה העולמית שלו.
נור ניוז