טראמפ ממשיך לנקוט במודל המוכר של "איום ופיתוי", מודל שניכר בעזה, אוקראינה וכעת בוונצואלה. מצד אחד, האיום לחזור על גורלו של מדורו, ומצד שני, ההבטחה לקידמה ושגשוג בתמורה לשיתוף פעולה, מדגימים כי הבית הלבן עדיין משתמש בהיגיון דואליסטי של מלחמה ושלום של כניעה. דרישות להפסיק את מכירת הנפט ליריבותיה של אמריקה ולשתף פעולה במאבק בסמים הן חלק מפעולת האיזון הזו. אך האמת היא שכלי זה איבד את יעילותו הקודמת והפך לביטוי של ייאוש אסטרטגי ולא של כוח. הארכת מסגרת הזמן למעבר שלטון מ-30 יום ל-18 חודשים היא בעצמה הודאה שבשתיקה במבוי סתום של מדיניות זו.
טראמפ תחת לחץ דעת הקהל והקונגרס
מבחינה פנימית, מדיניותו החד-צדדית של טראמפ נתקלה בתגובת נגד גוברת. הקונגרס מבקש להגביל את סמכויות המלחמה של הנשיא, ומחאות עממיות ברחבי המדינה העלו את המחיר הפוליטי של הרפתקאות חוץ. הצהרתו של טראמפ ב-NBC כי "אין מצב מלחמה עם ונצואלה" היא ניסיון ברור לפייס את הלחץ הפנימי. קבלתו שבעלי בריתו של מדורו ימשיכו לפעול, לא מבחירה אלא מתבוסה, היא חלק מניהול המשבר הפנימי הזה. עם זאת, הגילוי ההדרגתי שהטענות הראשוניות על מדורו היו תעמולה עלול להרחיב את היקף האופוזיציה הפנימית ולהעמיק את הקרע בין הבית הלבן, הקונגרס ודעת הקהל.
נור ניוז