הטענה הבוטה של ממשל טראמפ ל"זכותה" של אמריקה על גרינלנד חשפה שוב אמת מרה על היחסים הטרנס-אטלנטיים. אירופה, שהציגה את עצמה זה מכבר כשחקן עצמאי ומכריע בעל כוח פוליטי, כלכלי וצבאי, פנתה כעת לתגובות פסיביות ומילוליות לנוכח איום ישיר על שלמותה הטריטוריאלית של אחת מחברותיה. תגובותיהם של מנהיגים אירופאים ודנים משקפות חולשה מבנית ותלות ביטחונית עמוקה בארצות הברית יותר מאשר הן מפגינות כוח. בהקשר זה, גרינלנד אינה עוד סתם אי; היא הפכה לסמל חדש של השפלה עבור האיחוד האירופי. הדרתה של אירופה ממשא ומתן עולמי מרכזי, מעזה ועד אוקראינה, הטלת מכסים חד-צדדיים, רכישה כפויה של אנרגיה ומזון מארצות הברית, וכעת האיום של תפיסת שטחים אירופיים, כולם חוליות בשרשרת החושפת את מקומה האמיתי של אירופה בסדר העולמי.
עצמאות מוצהרת, כניעה אמיתית
התגובה הבולטת ביותר של אירופה למשבר זה היא הסתירה החמורה בין רטוריקה למציאות. בעוד שמנהיגים אירופאים מדברים על "זכותם של אנשי גרינלנד להגדרה עצמית", חלקם, כמו קנצלר גרמניה, סוללים למעשה את הדרך להתערבות אמריקאית בטענה ש"גרינלנד חברה בנאט"ו". זה מגיע בזמן שבו נאט"ו נמצא כמעט תחת שליטתה המלאה של וושינגטון, ועמדות אלה מסתכמות אך ורק בקבלה שבשתיקה של ההגמוניה האמריקאית.
לאירופה חסרה היכולת להרתעה עצמאית, והרצון להתעמת בכנות עם שותפתה היהירה. כניעה מבנית זו צמצמה את המחאות להצהרות חסרות תועלת גרידא, ולא ננקטו צעדים מעשיים כדי להגן על מדינה חברה באיחוד - מצב שפוגע באמינותה של אירופה בקרב גורמים גלובליים אחרים.
סטנדרטים כפולים ושחיקת אמינות
משבר גרינלנד לא התרחש בבידוד. התנהגותה של אירופה כלפי הפלישה הצבאית האמריקאית לוונצואלה וחטיפת נשיאה הלגיטימי, שתיקתה בנוגע לכיבוש ולרצח העם בעזה ותמיכתה המלאה במלחמה באוקראינה, כולן משקפות דפוס עקבי: הגנה סלקטיבית על המשפט הבינלאומי. האיחוד האירופי, המציג את עצמו כשומר שלטון החוק וזכויות האדם, בוחר לשתוק או לתמוך בהפרה הבוטה של עקרונות אלה על ידי ארצות הברית וישראל. סטנדרטים כפולים אלה לא רק שחק את הלגיטימציה המוסרית של אירופה, אלא גם הפך אותה לשחקן בלתי אמין במערכת הבינלאומית; שחקן שאינו מסוגל לתווך או לעצב את הסדר העתידי.
הכרה במציאות ובסיכויים של הסדר החדש
הצהרתו של ג'וזף בורל כי ארצות הברית אינה עוד בעלת בריתה העיקרית של אירופה היא הכרה משמעותית, אם כי לא מבוססת. מילים אלה מדגימות שאפילו האליטות האירופיות מכירות באופייה ההגמוני של וושינגטון. עם זאת, הניסיון הראה כי הכרה זו לא תורגמה לפעולה עצמאית, וכי אירופה נותרה כפופה להחלטות אמריקאיות.
משבר גרינלנד, כמו המלחמות בעזה, ונצואלה ואוקראינה, מסמן את מעבר הסדר הבינלאומי לשלב חדש; שלב שבו החד-צדדיות האמריקאית ניצבת בפני אתגרים רציניים, והעולם נע לעבר מערכת רב-צדדית. אם אירופה רוצה לשרוד ולמלא תפקיד בסדר החדש הזה, יש לה רק דרך אחת: ניתוק אמיתי מארצות הברית, הסרת סנקציות מדכאות, התמודדות מעשית עם התערבויותיה של וושינגטון ותמיכה כנה בעמים מדוכאים.
אחרת, היבשת שבעבר ראתה את עצמה כמרכז קבלת ההחלטות העולמית תושלך לפח האשפה של ההיסטוריה. גרינלנד תהיה הביטוי הציבורי הראשון של קריסה אסטרטגית זו.
נור ניוז