המתקפה הצבאית של ארה"ב על ונצואלה ביום השנה החדשה מסמנת נקודת מפנה באסטרטגיית הלחץ המרבי של וושינגטון על ממשלות עצמאיות. פעולה זו, שבוצעה בהוראתו הישירה של טראמפ ומכוונת למרכזים אזרחיים וצבאיים, ואפילו ללב קראקס, על פי גורמים בקראקס, מדגימה כי הסנקציות, לוחמת המידע וקמפיין הלחץ הפוליטי הגיעו למבוי סתום. במשך שנים, ארצות הברית ביקשה לסלול את הדרך לכניעת ונצואלה או לקריסתה הפנימית על ידי הטלת סנקציות קשות, תפיסת מכליות נפט בתירוץ של מאבק בסחר בסמים והרס המשאבים הכספיים של ממשלת מדורו.
עם זאת, הלכידות החברתית והתמיכה העממית בממשלת קראקס סיכלו תרחיש זה. בנסיבות אלה, פנייה לכוח צבאי אינה סימן לכוח, אלא הודאה שבשתיקה בכישלון המדיניות הקודמת. הטענה שמדורו נעצר ונמלט מהמדינה היא חלק מקמפיין לוחמה פסיכולוגית ומלחמה נרטיבית שאין לה בסיס במציאות. פעולה זו היא, למעשה, הפיכה בוטה נגד ממשלה עממית וחברה באו"ם, סטייה מסוכנת מהנורמה ביחסים בינלאומיים.
תרחיש הכאוס ומלחמת האזרחים
האסטרטגיה האמריקאית בוונצואלה מבוססת בבירור על "כאוס מנוהל". על ידי תמיכה בקבוצות אופוזיציה חתרניות וקידום דמויות כמו מצ'אדו, מתן לגיטימציה תקשורתית ופוליטית להן, וושינגטון ביקשה ליצור פילוג חברתי. המטרה הסופית היא או כניעתו של מדורו או גרירת המדינה למלחמת אזרחים - מודל שכבר נוסה בלוב ובסוריה.
המוטיבציה העיקרית להתערבות זו היא שליטה במשאבי האנרגיה והמינרלים העצומים של ונצואלה, יחד עם השימוש הגיאופוליטי של המדינה כדי לבלום את רוסיה וסין. מנקודת מבט זו, פעולה צבאית אמריקאית היא יותר ניסיון להגביר את המורל של האופוזיציה ולשלוח מסר התערבותי למדינות עצמאיות אחרות מאשר שינוי משטר מיידי. יחד עם זאת, בהתחשב בפוליטיקה הפנימית של ארה"ב, טראמפ מנסה להציג את עצמו כנשיא "החלטי" שבניגוד לקודמיו, אינו מהסס לנקוט בפעולה צבאית. עם זאת, אסרטיביות יקרה זו היא, למעשה, כיסוי לכישלונות אסטרטגיים.
הפיכות רכות ואלימות באמריקה הלטינית
יש לנתח את ההתפתחויות בוונצואלה במסגרת האסטרטגיה הגדולה של ארצות הברית לשיקום ההגמוניה המסורתית שלה על אמריקה הלטינית. וושינגטון מתעלמת מהשינויים במבנה המערכת הבינלאומית וממעמדה העולמי היורד, וממשיכה לראות את האזור כפריפריה. תמיכה בממשלות ימין קיצוני, לחץ על מהגרים ואפילו צעדים סמליים כמו שינוי שם מפרץ מקסיקו הם מרכיבים מרכזיים במדיניות זו.
ארצות הברית נקטה בשני מסלולים מקבילים של הפיכות רכות ואלימות: מצד אחד, מתן תמיכה כספית ותקשורתית לשינויי שלטון בדרכי שלום במדינות כמו בוליביה, צ'ילה והונדורס; מצד שני, הטמעת פחד ואיומים צבאיים כדי לאלץ ממשלות מתנגדות להיכנע. כישלון ההפיכה הרכה בוונצואלה דחף את וושינגטון לכיוון האפשרות הצבאית לסלול את הדרך להפיכה פוליטית-צבאית, בעוד שהתירוץ של מלחמה בסמים ממשיך לשמש ככיסוי תעמולה.
מלחמת תפיסות ומסר לאיראן
לעיתוי הפלישה לוונצואלה, יחד עם טענותיה לכאורה של ארצות הברית על תמיכה במחאות עממיות באיראן, יש השלכות החורגות מצירוף מקרים גרידא. וושינגטון, מתוסכלת מהלכידות הלאומית ויכולות ההרתעה של איראן, מנהלת מלחמת תפיסות חדשה; מלחמה שמטרתה לשנות דרישות כלכליות, ליטוש תדמיתה של אמריקה והצגת טראמפ כמושיע.
המסר המשתמע מהמתקפה על ונצואלה לאופוזיציה האיראנית ברור: אמריקה מוכנה להתערב ישירות. מסר זה נועד להבטיח מרחב ולבסס מודל של "לבנוניזציה". עם זאת, הזיכרון ההיסטורי של האומה האיראנית, מאפגניסטן ועד לוב ופלסטין, הוכיח ש"מושיעה" של אמריקה הביאה רק הרס. ערנות נגד מלחמת תפיסות זו היא ציווי לאומי, משום שהניסיון הוונצואלי הוכיח שוב כי חד-צדדיות מערבית מהווה איום ישיר על עצמאותן של אומות.
נור ניוז