האם הגיע תורה של איראן לתקוף אחרי ונצואלה?

המתקפה הצבאית של ארה"ב על ונצואלה, וההתפתחויות האחרונות במדינה, כולל חטיפת נשיאה הלגיטימי על ידי חיילים אמריקאים, יחד עם איומיו המפורשים של דונלד טראמפ נגד איראן, העלו שוב לקדמת הבמה את דפוס התנהגותו של נשיא ארה"ב לנוכח משברים בינלאומיים. הניסיון מלמד שטראמפ הוא יותר פוליטיקאי מאשר אסטרטג צבאי מסורתי, המשתמש ב"הלם", "איום" ו"עמימות" ככלים מרכזיים להשגת מטרותיו. בהקשר זה, עולה השאלה האם איראן תהיה המטרה הבאה של מתקפה דומה לזו על ונצואלה.
ראשית, ההבדל המהותי בין איראן לוונצואלה טמון במשוואות הביטחון שלהן. ונצואלה, למרות משאבי האנרגיה העצומים שלה, חסרה הרתעה אזורית יעילה ויכולת להגיב לארצות הברית באופן סימטרי או אסימטרי. לעומת זאת, לאיראן יש לא רק יכולות צבאיות משמעותיות אלא גם רשת של בעלות ברית ועומק אסטרטגי באזור, מה שהופך כל פעולה צבאית ישירה נגדה למשבר רב-גוני ועלול להיות בלתי נשלט. מנקודת מבט זו, ונצואלה היא מטרה קלה עבור טראמפ, בעוד שאיראן מייצגת תרחיש בסיכון גבוה.
שנית, עלינו לבחון את אופי האיומים האחרונים של טראמפ נגד איראן. התמקדותו בטיפולה של טהרן במחאות אינה רק אינדיקציה לכוונתו לנקוט פעולה צבאית, אלא ניסיון לבנות נרטיב פוליטי ותקשורתי. על ידי הדגשת מה שנקרא סוגיות זכויות אדם, נרטיב זה מספק את היסודות הדרושים להגברת הלחץ הדיפלומטי, הסנקציות והלוחמה הפסיכולוגית. דפוס זה נצפה בעבר בעימותים של אמריקה עם ממשלות לא מזדהות; הוא לא בהכרח מוביל למלחמה, אך הוא כרוך בעלויות פוליטיות וכלכליות משמעותיות.
ברמה עמוקה יותר, האיום הצבאי בדוקטרינה של טראמפ הוא יותר קלף מיקוח מאשר החלטה סופית. הוא הוכיח שוב ושוב שהוא משתמש באיומים כאמצעי להשגת יתרון פוליטי - טקטיקה ששומרת את הצד השני במצב של אי ודאות ולחץ פסיכולוגי מבלי לגרום להפסדים ממשיים. במקרה של איראן, איומים אלה יכולים להיות גם נועדו להשפיע על חישובים פנימיים, להחריף פילוגים חברתיים ולשלוח מסר מרתיע לשחקנים אזוריים.

עם זאת, תרחיש של מתקפה צבאית ישירה על איראן עדיין עומד בפני מכשולים משמעותיים. כל פעולה צבאית עלולה להוביל את האזור לסחרור של חוסר יציבות, שהשלכותיו לא יהיו מוגבלות לאיראן בלבד. שוק האנרגיה העולמי, ביטחון בעלות בריתה של אמריקה באזור, ואפילו מעמדה של וושינגטון במערכת הבינלאומית, כולם יושפעו. עלויות אלו, במיוחד בהקשר של תחרות פוליטית פנימית אמריקאית, משמשות כגורם מרתיע מפני השתתפות במלחמה כוללת.
ניתן לטעון שלמרות שאיראן נמצאת ברשימת המטרות של טראמפ ללחץ מקסימלי, היא אינה המטרה הבאה של מתקפה צבאית ישירה כמו זו בוונצואלה. מה שנראה סביר יותר הוא המשך, ואף הסלמה, של מלחמה היברידית נגד איראן; מלחמה הכוללת הכל, החל מתקשורת וכלכלה ועד דיפלומטיה ואיומים צבאיים. בהקשר זה, האיומים הם חלק מקרב של נרטיבים וחישובים, לא הקדמה למתקפה; קרב שזירתו העיקרית אינה בשמיים, אלא בתודעה ובתהליכי קבלת ההחלטות.