ההצהרה החפוזה וההתערבותית שפרסמה קאיה קאלאס, מנהלת מדיניות החוץ של האיחוד האירופי, הגיעה בתקופה שבה עמודי התווך של הרפובליקה האסלאמית של איראן, מודעים לרגישויות הכלכליות והחברתיות, שאפו לאינטגרציה והציעו פתרונות מהירים כדי להקל על הלחץ על מקורות המחיה ולהתמודד עם תוקפנות האויב. הצהרה זו לא נבעה מדאגה אמיתית לעם האיראני, אלא תאמה את האסטרטגיה הכושלת של המערב להפעלת לחץ פוליטי וביטחוני, בניסיון ברור לחטוף דרישות כלכליות ולהפוך אותן למשבר פוליטי. על ידי התעלמות מהשורשים הכלכליים של דרישות אלה, אירופה מנסה להנציח מלחמה היברידית; מלחמה שלאחר כישלון הדיפלומטיה והעימות הצבאי, הפכה לכלי העיקרי להפעלת לחץ על איראן.
תמיכה; סנקציות
טענת אירופה לאהדה לעם האיראני עומדת בניגוד מוחלט להתנהגות המערב בפועל. מצד אחד, התפקיד הישיר של הסנקציות בפגיעה במקורות המחיה של אנשים אינו מוזכר, בעוד שמצד שני, אותם גופים ממליצים להחמיר את הסנקציות. זאת למרות העובדה שהדו"ח הרשמי של אלנה דוהאן, הדווחת המיוחדת של האו"ם בנושא אמצעי כפייה חד-צדדיים, קבע כי הסנקציות הן פשע נגד האנושות והדגיש את הצורך להעמיד את האחראים לדין. שתיקתה המכוונת של אירופה בנוגע לדו"ח זה מדגימה כי דרישות זכויות אדם אינן מבוססות על פרספקטיבה מוסרית, אלא הן רק כלי פוליטי להפעלת לחץ מקסימלי ולכפות קיפאון כלכלי על החברה האיראנית. במקביל, מאמצי התקשורת המערביים להשיג ויתורים כלכליים הם חרב פיפיות, המחריפה את ההשפעות השליליות של הסנקציות על כלכלת המדינה.
הקונצנזוס של אירופה עם ארה"ב וישראל
במקום להיות עצמאית ולהתבסס על עקרונות זכויות אדם לכאורה, התנהגותה של אירופה כלפי איראן משקפת את תלותה המבנית בארצות הברית ובמשטר הציוני. עמדותיהם ההתערבותיות של פקידים אירופאים, המתיישרות עם הרטוריקה הכאוטית של פקידים אמריקאים וציוניים, מבקשות להסית לאי שקט, שפיכות דמים ולדחוף את הדרישות הכלכליות לעבר עימות ביטחוני. קונצנזוס זה ניכר בבירור כאשר אירופה שותקת לנוכח עידוד בוטה לאלימות, תמיכה בקבוצות טרור ובדלניות ואיומים צבאיים ישירים נגד איראן. לעומת זאת, דוגמאות כמו סיום שיתוף הפעולה של אוניברסיטת ג'ורג'טאון עם הדווח המיוחד של האו"ם למצב זכויות האדם בפלסטין וגירוש סטודנטים המוחים על רצח העם בעזה חושפות את הסטנדרטים הכפולים של המערב ואת שחיקת תביעתו לחופש הביטוי.
הונאה אסטרטגית והצורך בערנות לאומית
שתיקתה בת השנתיים של אירופה בנוגע לרצח העם בעזה, שותפותה לתוקפנות הציונית בלבנון ובסוריה, כישלונה לגנות איומים צבאיים מפורשים נגד איראן וניסיונותיה להמעיט בערנות ההתפתחויות הפנימיות במדינה, כולם סימנים לדפוס עקבי של הונאה אסטרטגית. גישה זו משמשת כדי להסיט את תשומת הלב הציבורית ממשברי המערב הפנימיים, מתבוסתו באוקראינה ומהפשעים המתמשכים בעזה. בנסיבות אלה, שמירה על הלכידות הלאומית, הגברת המודעות וההבנה הציבורית ומניעת הפיכת דרישות כלכליות למשברי ביטחון הם ציוויים אסטרטגיים. העוינות המערבית כלפי איראן לא הסתיימה; היא רק שינתה את הטקטיקות שלה. התגובה האפקטיבית תהיה ערנות, סולידריות והסתמכות על יכולות מקומיות ואזוריות.
נור ניוז