הגעת חג המולד וציון לידתו של ישו מייצגים הזדמנות שנתית להרהור ושלווה, הפוגה קצרה בתוך שאון הפוליטיקה, המלחמות, המשברים וחוסר האמון. אך ערב שנת 2025, הרהור זה הופך לשאלה רצינית מאי פעם: איזה עולם היה מתמודד ישו אם היה חוזר לעולמנו כיום? עולם קרוב יותר למסר שלו, או עולם רחוק ממנו?
המסר המרכזי של גלותו של ישו
בין המסרים הנצחיים והבסיסיים של ישו נמצא שלום דרך אהבה; שלום הנובע מחמלה, ענווה וכבוד לכבוד האדם. אך עולמנו כיום, במיוחד בשיח הפוליטי העכשווי, הדגיש נרטיב נוסף של שלום: שלום דרך כוח. בנרטיב זה, המתבטא בבירור בסיסמאות ובמדיניות של דונלד טראמפ ותומכיו, שלום אינו תוצר של צדק, אמון ואהבה, אלא של תצוגות כוח, איומים, סנקציות ואפילו תקיפות מנע. היגיון זה, אף שהוא לכאורה מרתיע בטווח הקצר, סותר את הנצרות, ואף את הדת מנקודת מבט של אתיקה דתית. שלום הבנוי על פחד, הפחדה וכוח אינו שלום כלל; זהו רק הפסקה זמנית של אלימות.
ישוע מעולם לא קרא לרפורמה או פיתוח העולם בכוח, אלא לשינויו באמצעות אהבה. במקום לדחוק בחסידיו לשלוט ולכבוש, הוא קרא להם לשרת ולאהוב; במקום לכבוש אדמות, הוא קרא להם לכבוש לבבות. לפי סטנדרט זה, אם ישוע היה חוזר היום, ייתכן שההלם הראשון והזעם המוסרי שלו לא היו נוכח האלימות הבוטה של אויביו, אלא נוכח הרטוריקה הכוחנית של חסידיו - אלה שנטשו את המוסר בשם הביטחון והכשירו אלימות בשם השלום.
אחת מתורותיו החשובות ביותר של ישוע - "ואהבת לרעך כמוך" - מודרת ומנוכרת כעת. העולם המודרני, למרות שהפך לכפר גלובלי, מנוכר וקר יותר מתמיד. אנו מודעים יותר מתמיד לסבלם של בני האדם האחרים ושכנינו, אך אנו חשים פחות אחראים כלפיהם מאי פעם. דימוי הכאב הפך מוכר, וחזרה על הטרגדיות הובילה לירידה ברגישות המוסרית.
עזה: סצנה קשה של קריסה מוסרית
בינתיים, הטרגדיה של עזה ממשיכה לרדוף את מצפונו של העולם כמו פצע פעור, בסביבה ההיסטורית והגיאוגרפית של הארץ שממנה החל סיפורו של ישו. הילדים שנספו תחת ההריסות, הנשים שהפכו לקורבנות חסרי אונים של מלחמה ומצור, והאנשים שנשללו מהם זכויות האדם הבסיסיות ביותר, אינם רק מספרים בדיווח חדשותי. הם אותם "שכנים" שישו קרא לנו לאהוב.
שתיקה לנוכח הסבל הזה, או גרוע מכך, הצדקתו במונחים כמו "הגנה לגיטימית" ו"צורך ביטחוני", היא עדות לקריסת המוסר בפוליטיקה. שום קריאה כנה של התנ"ך לא יכולה להצדיק את הריגת האזרחים, ושום נוצרי אמיתי לא יכול לעצום עין ממותם של ילדים. אם ישו היה חוזר היום, סביר להניח שהוא לא היה עומד לצד הסנגורים על אלימות זו; אלא, הוא היה במקום שבו היה תמיד: עם הקורבנות, לא במסדרונות השלטון.
מנקודת מבט זו, העולם כיום זקוק לנס יותר מתמיד. אבל לא נס על טבעי, אלא נס מוסרי. הפוליטיקה העכשווית עצימה עין מהאנושות, והעולם צריך לטפל בעיוורון הזה. יש להחיות את המצפון הקבור תחת שכבות של אינטרסים לאומיים, יריבויות גיאופוליטיות וחישובי אלקטורים. עולמנו אינו סובל מחוסר מידע או ניתוח; הבעיה טמונה בהיעדר חמלה. אם ישו היה חוזר היום, סביר להניח שלא היה מתקבל בברכה בארמונות או בחדרי קבלת החלטות. שפתו פשוטה מדי ורדיקלית מדי עבור עולמנו. דיבור על אהבת אויב, על הגנה ללא תנאי על המדוכאים ועל עדיפות למוסר על פני כוח נחשב מטריד, אפילו מסוכן, בעולם שמבלבל בין ריאליזם לאכזריות.
אולי זו הסיבה שניתן לטעון שישו כיום הוא היצור המוזר ביותר בעולם; מוזר משום שהמסר שלו אינו נשמע או מעוות. ואולי הוא הנוצרי האומלל ביותר בעולם; לא משום שאנשים כבר לא מאמינים, אלא משום שסבל אנושי כבר אינו הדאגה העיקרית של העולם. אם לידתו של ישו היא יותר מסתם טקס, היא חייבת לעורר אותנו לחשוב מחדש: האם עולם המחפש שלום בכוח עדיין מסוגל לשמוע את מסר האהבה? והאם אנו, לנוכח סבלם של אחינו ושכנינו, רק צופים או אחראים? אולי הנס שהעולם זקוק לו כיום אינו שובו הפיזי של ישו, אלא חזרה כנה למסר שלו; מסר שבפשטותו נותר הביקורת הרדיקלית ביותר על עולמנו חסר האהבה.
נור ניוז