הפגישה בפריז, בה נכחו צרפת, ארצות הברית וערב הסעודית, יחד עם פגישה עם מפקד צבא לבנון, התמקדה לכאורה ב"חיזוק הצבא" וב"יישום הפסקת אש", אך מטרתה האמיתית הייתה לפרק את חיזבאללה מנשקו. טענת משרד החוץ הצרפתי בדבר יישום הפסקת אש נראית סבירה בהתחשב בשתיקתן של מדינות אלו בנוגע לתוקפנות הישראלית המתמשכת נגד לבנון. סתירה זו מטילה ספק באופייה הביטחוני של הפגישה וחושפת כי מטרתה העיקרית אינה תמיכה בלבנון, אלא שינוי מאזן הכוחות.
בהקשר זה, יישור עמדות המערב עם הצהרותיו של טום ברק על "גורל משותף של לבנון וסוריה" מצביע על פרויקט החורג מפגישה דיפלומטית גרידא; פרויקט המבקש לכפות מודל המתאר את לבנון כחסרת יכולת להגן על עצמה באמצעות לחץ פוליטי וכלכלי.
עזה: עדות חיה לאי-מחויבות מערבית
התנהגות המערב כלפי עזה משמשת כנקודת ייחוס תקפה להערכת טענותיו בנוגע ללבנון. יותר משנתיים של רצח עם, מספר הרוגים העולה על 70,000, הפצצות בלתי פוסקות ושיבוש סיוע הומניטרי - כל אלה מדגימים כי תמיכת המערב בביטחון היא סלקטיבית ומשרתת את האינטרסים של הישות הישראלית.
בעזה, כאשר עזה זקוקה נואשות למאות אלפי אוהלים ואלפי משאיות סיוע התקועות במעברים, התמקדות המערב בפירוק ההתנגדות מנשקה ובעקירה בכוח של פלסטינים היא ברורה: ביטחון ישראל, גם במחיר של רצח עם. דחיקתה של עזה לשוליים בתירוץ של מלחמת אוקראינה ומשברים אחרים היא בסך הכל תחבולה לקנות זמן להמשך ההרג והכיבוש - מודל המיושם כעת בלבנון.
הפוליטיזציה של לבנון: תרחיש חוזר
הטענה על חיזוק צבא לבנון אינה כנה לאור הניסיון הסורי. בסוריה, הישות הציונית כיוונה את רוב תשתיות ההגנה של המדינה במשך שנה, וארצות הברית ואירופה לא רק שלא הגיבו, אלא גם לא הציעו תוכנית לשיקום הצבא. התוצאה הייתה שישראל קיבלה תירוץ לכיבוש נוסף.
אותו דפוס חוזר על עצמו בלבנון: כיבוש מתמשך של חמישה מוקדים אסטרטגיים, הפצצות בלתי פוסקות ולחץ פוליטי בו זמנית לפרק את חיזבאללה מנשקו. המערב מציג בגלוי את חולשת לבנון כתנאי מוקדם לביטחון ישראל; בעוד שנשק ההתנגדות, יחד עם הצבא והעם, מהווה את אבן הפינה של אסטרטגיית ההגנה של לבנון ומודל להגנה לגיטימית. ביטול אלמנט זה יהפוך את לבנון למדינה חלשה ותלויה.
הבטחות חוזרות ונשנות והתנגדות עממית
פגישת פריז וההבטחה של פגישת פברואר 2026 מייצגות המשך של סדרה של התחייבויות שלא מולאו מצד המערב. במשך שנים, צרפת ומדינות אחרות דיברו על מיליארדי דולרים בסיוע ותמיכה לצבא לבנון, אך דבר מזה לא התממש. הבטחות אלה היו כלי להתערבות בענייני הפנים של לבנון, לא פתרון.
אל מול לחץ זה, החברה הלבנונית הבהירה את עמדתה. ההשתתפות הגדולה בהלוויותיהם של מנהיגי ההתנגדות והעמדות שנקטו תנועות פוליטיות מדגימות כי הרוב רואה בהמשך ההתנגדות את הדרך היחידה לישועה. סירובו החד משמעי של השייח' נעים קאסם למסור את נשק ההתנגדות, ותמיכתו של נביה ברי בעמדה זו, מהווים מכשול בלתי עביר לכל ניסיון לפירוק נשק. מציאות חברתית זו היא משוואה שפגישות בינלאומיות אינן יכולות להתעלם ממנה.
נור ניוז