מפת הדרכים של וושינגטון ליישום הנחיית טראמפ

במבט ראשון, פרסום מסמך האסטרטגיה לביטחון לאומי של ארה"ב החדש עשוי להיראות כמו עוד דו"ח שנתי שגרתי שהוכן ומוצג על ידי גופי קבלת ההחלטות במדינה. עם זאת, בחינה מדוקדקת יותר מגלה שינוי ברור, אפילו משמעותי, בסדרי העדיפויות של וושינגטון. במילים אחרות, מסמך זה אינו רק מפת דרכים ביטחונית; הוא גם הנרטיב הרשמי של ארה"ב לסדר עולמי חדש - סדר שניתן לכנותו "סדר טראמפ".
בעוד שמסמך האסטרטגיה לביטחון לאומי של ארה"ב נראה חדש ושונה ממסמכים קודמים, הוא אינו חדש לחלוטין בהשוואה למסגרת האינטלקטואלית והאסטרטגית של דונלד טראמפ. מסמך זה כולל שינויים מהותיים לקראת מתן עדיפות לסוגיות פנים, כגון אבטחת גבולות ומאבק בהגירה ובהברחות; סוגיות כלכליות, כגון שיקום כוח כלכלי ותעשייתי; וסוגיות בינלאומיות, כגון התמקדות בחצי הכדור המערבי וחזרה לדוקטרינת מונרו, כמו גם צמצום התלות במוסדות בינלאומיים וכמובן, שיתוף נטל הביטחון עם בעלות ברית - אולי במטרה לחזק את הסיסמה "אמריקה תחילה". טוגו מבקשת להגדיר מחדש איומים, ליישר קו סדרי עדיפויות ובריתות, להגדיר מחדש ולאבטח את מעגל ידידיה ובעלות בריתה, ולבלום את יריביה הגלובליים. באופן כללי, ארצות הברית, על פי הוראות המסמך וגישתו, נראית כמי שנוקטת באסטרטגיה של ניהול איומים בעלות נמוכה במקום לעסוק בסכסוכים עמוקים ובעוצמה גבוהה.
המסמך החדש מאמץ טון שנמנע מהשאיפות החד-צדדיות והקיצוניות שאפיינו את עידן שלאחר המלחמה הקרה ונמנע, למשל, משימוש בסיסמאות כמו "המלחמה בטרור". מחבריו מנסים להציג תמונה ריאליסטית, אם כי מטרידה, של המצב העולמי: התעוררות מחודשת של תחרות על השפעה, התפשטות חוסר יציבות אזורית, עלייתן של טכנולוגיות משבשות ושחיקה של הסדר הבינלאומי שארצות הברית הייתה האדריכלית העיקרית שלו במשך עשרות שנים.
אולי ההכרה הפשוטה לכאורה הזו היא המסר המשמעותי ביותר של המסמך: אמריקה כבר לא פועלת בעולם שבו כל הקווים נמתחים בוושינגטון. בעוד שהמסמך ממשיך לטעון כי ארצות הברית היא "מנהיגת הסדר העולמי", הוא למעשה מכיר בכך שיש להפעיל מנהיגות זו כיום באמצעות מנגנונים מורכבים יותר, מנגנונים הדורשים ניהול בו-זמני של אתגרים מרובים: סין, רוסיה, טכנולוגיות חדשות, משברים סביבתיים ומגוון איומים אזוריים, שאף אחד מהם אינו בעל פתרונות מהירים.
סין, רוסיה ואירופה: מתחרה או איום?
בכל מסמכי הביטחון הלאומי בשני העשורים האחרונים, סין הייתה מוקד התחרות האסטרטגית האמריקאית. הפעם, לעומת זאת, שפת המסמך מאוזנת יותר. בגרסה זו, סין אינה מוצגת כאויבת, אלא כמתחרה ארוכת טווח וכאתגר מבני. שינוי טון זה אינו סמנטיקה בלבד; הוא משקף את המציאות שכופה הכלכלה העולמית: סין היא כעת הכלכלה השנייה בגודלה בעולם, שותפת הסחר הגדולה ביותר עבור עשרות מדינות, ומעצמה משפיעה שלא ניתן לחסל או לבלום לחלוטין. משחקו הכושל והחסר תועלת של טראמפ בהטלת מכסים על בייג'ינג הדגים מציאות זו. וושינגטון מקבלת, בנימה חדשה, כי התחרות עם בייג'ינג חייבת להיות "מנוהלת", לא "הרסנית". משמעות הביטוי הזה פשוטה: אמריקה מבקשת תחרות, אך לא במחיר מלחמה או קריסת הכלכלה העולמית.
המסמך נוקט עמדה שונה כלפי רוסיה ואירופה. ספציפית בנוגע לאירופה, יש לציין כי האסטרטגיה האמריקאית החדשה היא שאירופה חייבת לקחת אחריות על הגנתה שלה. בהקשר זה, ארה"ב מבקשת להפחית את התחייבויותיה כלפי אירופה ורואה בסוגיית אוקראינה עניין של יבשת אירופה. מצד שני, המסמך רואה ברוסיה איום על אירופה, ולא על ארצות הברית.
המזרח התיכון ואיראן: שינוי בפרספקטיבה?
אחד החלקים החשובים ביותר במסמך הוא השינוי בפרספקטיבה כלפי המזרח התיכון. שלא כמו בעשור הראשון של המאה ה-21, כאשר האזור היה מרכזי בכל תוכניות הביטחון של ארה"ב, המזרח התיכון מתואר כיום כאזור בעל עדיפות נמוכה אך בסיכון גבוה. שלוש מציאויות עיצבו את הפרספקטיבה החדשה הזו: ראשית, הירידה בתלות של ארה"ב בתחום האנרגיה באזור; שנית, העלויות הגוברות של התערבויות צבאיות בקנה מידה גדול; ושלישית, הופעתן של מעצמות חדשות כמו סין, אשר ממלאות תפקיד כלכלי ופוליטי משמעותי יותר במזרח התיכון. למרות מציאויות אלו, המסמך מראה כי לארה"ב עדיין יש שלושה קווים אדומים בלתי מעורערים: ביטחון ישראל, ביטחון נתיבי המים ומניעת גישה מיריבות אמריקאיות למשאבי אנרגיה במפרץ הפרסי. לכן, וושינגטון אינה עוזבת את המזרח התיכון; היא פשוט רוצה להפוך את נוכחותה, כפי שהיא מציינת, לממוקדת, מוגבלת ותגובתית יותר.
אבל החלק החשוב ביותר במסמך עבורנו הוא מקומה של איראן בתוכו. במסמכים קודמים, איראן הוזכרה בתדירות גבוהה יותר, אך במסמך החדש הזה היא מוזכרת פחות. במסמך החדש, וושינגטון נוקטת בגישה פשטנית, אפילו מזלזלת, כלפי עמדתה של הרפובליקה האסלאמית של איראן. נראה כי היא הגיעה למסקנה שלאחר מלחמת שנים עשר הימים, היא ניצבת בפני "איראן מוחלשת". בהקשר זה, היא מדברת על הגבלת האיום האיראני, תוך התעלמות מהפרספקטיבה המכונה "שינוי משטר". בהקשר זה, איראן אינה מייצגת איום מרכזי על וושינגטון, אלא "גורם שניתן לנהל אך מדאיג". עם זאת, ראוי לציין כי המסמך החדש מזכיר את איראן לצד סין ורוסיה. זוהי עדות ברורה לכך שוושינגטון, למרות הטון המזלזל שלה, רואה כעת את תפקידה של איראן כחלק ממשוואה גדולה יותר - משוואה המשתרעת ממזרח אסיה ועד מזרח הים התיכון.
בסך הכל, נראה כי מסמך האסטרטגיה הלאומית החדש של ארה"ב מדגים, יותר מכל דבר אחר, שהעולם חוצה סף היסטורי. למרות שאמריקה היא מעצמת-על עולמית, היא אינה מסוגלת עוד לנהל את כל המשתנים כפי שעשתה בעשורים קודמים. במסגרת חדשה זו, סין היא שחקנית מפתח; רוסיה היא מציאות שאין להכחישה; והמזרח התיכון הוא אזור שממנו ארצות הברית אינה יכולה להתנתק. אמריקה הלטינית וחצי הכדור המערבי חזרו לחזית סדרי העדיפויות של וושינגטון. המסמך החדש טוען כי הוא מבקש לעצב עולם מורכב, הפכפך ורב-קוטבי למדיניות קוהרנטית. אך המציאות היא שוושינגטון מנהלת כעת עתיד לא ודאי במקום לעצב סדר חדש - עתיד שבו תפקידן של המעצמות האזוריות קריטי מתמיד.