צעד זה, על פי משקיפים, מאיים לבסס מעקב דיגיטלי מקיף תחת מסווה של "ביטחון", הכולל את הפלסטינים ואת מדינות ערב.
ההחלטה, שהועברה לוועדת החוץ והביטחון לדיון נוסף, מאפשרת לצבא ולשב"כ להתערב טכנית במערכות הפעלת מצלמות, לשלוט או לחסום גישה לחומרים מוקלטים, בתירוץ של שמירה על "המשכיות מבצעית" וביצוע "משימות ביטחון".
בפועל, הדבר מעניק לסוכנויות הביטחון הישראליות גישה רחבה למרחבים פרטיים ללא פיקוח שיפוטי מספק או הודעה לבעלי המערכות.
למרות שהחוק מתואר כאמצעי "זמני", פעילי זכויות אדם ומומחים מזהירים מפני הפיכתו לחקיקה קבועה, במיוחד לאור ההרחבות החוזרות ונשנות של סמכויות שניתנו במקור כאמצעים חריגים בעתות מלחמה. מבקרים טוענים כי גישה זו הופכת את היוצא מן הכלל לכלל ופותחת את הדלת למעקב המוני המעוגן בחוק. בהקשר זה, ארגוני זכויות דיגיטליות פלסטיניים הזהירו כי דפוסי המעקב הישראליים התמקדו היסטורית בעיקר בפלסטינים, בין אם בתוך הקו הירוק ובין אם בגדה המערבית וברצועת עזה. זה הופך את החוק לכלי פגיע לפוליטיזציה ולדיכוי, ומגביל את חופש הביטוי, העבודה העיתונאית והאקטיביזם האזרחי.
הרחבת החוק מגיעה בהקשר רחב יותר של מנגנון המעקב הישראלי הגדל, בתקופה שבה גוגל ואפל פרסמו אזהרות אבטחה נרחבות למיליוני משתמשים ביותר מ-150 מדינות, כולל מצרים וערב הסעודית, על התקפות "בחסות מדינה" באמצעות תוכנות ריגול מתקדמות המקושרות לחברות ישראליות. דיווחים טכניים מצביעים על כך שתוכנה זו שימשה כדי לכוון נגד פעילים ועיתונאים, מה שגרם לארצות הברית להטיל סנקציות על כמה חברות הפועלות בתחום זה.
משקיפים סבורים כי השילוב של לגליזציה של פריצת מצלמות מקומית והמשך ייצוא טכנולוגיות מעקב לחו"ל מאשר את המגמה של ישראל לנרמל את המעקב הדיגיטלי ככלי פוליטי וביטחוני, לא רק נגד פלסטינים, אלא גם במסגרת רשת ריגול טרנס-לאומית. לסיכום, הארכת חוק זה אינה רק אמצעי ביטחוני חולף, אלא מעבר מסוכן לעבר לגליזציה של הפרות פרטיות והפיכת המרחב הדיגיטלי לזירה בשליטת ישראל, בהיעדר ערבויות אמיתיות המגנות על זכויות וחירויות, ובמיוחד על זכויותיהם של הפלסטינים והערבים במדינותיהם.
נור ניוז