זוהי ברית הביטחון הערבית-ישראלית, הפנים המעשיות של פרויקט "המזרח התיכון החדש", אשר נכשלה בכפייתה באמצעות שלום וכעת מנסה לעשות זאת באמצעות ביטחון.
מנורמליזציה רכה לביטחון קשה
הסיפור לא התחיל בהסכמי אברהם, אלא עשרות שנים קודם לכן, כאשר כמה משטרים ערביים החליפו שלום בביטחון. עם זאת, לאחר אירועי אל-אקצא ומלחמת ההשמדה שלאחר מכן על עזה, הדינמיקה השתנתה: ישראל כבר אינה מבקשת "הכרה" באותה מידה שהיא מבקשת אינטגרציה ביטחונית בתוך העולם הערבי.
הבריתות הנרקמות כיום אינן בין פוליטיקאים, אלא בין קציני ביטחון, מהנדסי מעקב ומנהיגים צבאיים. המטרה המוצהרת היא "יציבות ומאבק בטרור", בעוד שהמטרה הנסתרת היא להפוך את ישראל למרכז ביטחון אזורי המכתיב סטנדרטים של הגנה ומגדיר מי האויב ומי הידיד.
ישראל נמצאת בלב המערכת, לא בפריפריה שלה.
מים סוף ועד למפרץ, ומסיני ועד להרי הנגב, נוצרת מערכת מעקב ושיתוף מודיעין, בה משתתפות סוכנויות ערביות ישירות או דרך ערוצים אמריקאיים.
זו אינה ברית כתובה, אלא הבנות ביטחוניות, גלויות וסמויות כאחד, המבטיחות שישראל תישאר במרכז התודעה של מערכת זו, בעוד שמדינות ערב מקבלות מרווח של הטבות טכנולוגיות בתמורה לנאמנות פוליטית לא מוצהרת.
בדרך זו, "העניין הפלסטיני" מוחלף ב"איום ביטחוני", וההתנגדות הופכת לסעיף ברשימת המעקב, לא על סדר היום של כבוד.
ביטחון כתחליף ללגיטימציה.
שיתוף פעולה זה משווק כדרך ל"יציבות", אך במציאות, הוא מעמיק את חוסר הלגיטימיות של משטרים המאמינים שהם קונים את ביטחונם מישראל. ביטחון אינו נקנה בטכנולוגיה, וגם לא מיובא מחו"ל; הוא נבנה מבפנים, מצדק החברה ומכבוד אזרחיה.
לכן, כל מערכת ביטחון שנבנתה על פצעי העם הפלסטיני תישאר שברירית מבפנים, לא מסוגלת לעמוד בפני רעידת האדמה של המודעות העממית כשהיא תתעורר.
בטווח הקצר, מדובר בהגנה זמנית.
בחמש השנים הקרובות, ברית זו תופיע כמגן המגן על ישראל מפני טלטלה אזורית. היא תעניק לה את היכולת לפקח על גבולותיה וימיה, ולנהל את השלב "שלאחר המלחמה" באמצעות שליחים ערביים תחת מטריה אמריקאית.
אבל מגן זה יישאר זמני, משום שההיסטוריה מוגנת לא בברזל אלא בלגיטימציה. כאשר מאזן הכוחות העולמי ישתנה, והמודעות של דורות חדשים תעלה בעולם הערבי והאסלאמי, ברית זו תהפוך לנטל מוסרי ופוליטי על תומכיה.
היפוך ארוך הטווח של ההיסטוריה
בעשר העשורים הבאים, אם הדברים יישארו כפי שהם - ואני מאמין שלא - כולם יגלו שנורמליזציה ביטחונית לא יצרה יציבות אלא רק הקפיאה את הסכסוך מבלי לפתור אותו. ומה שמוקפא לא נעלם; הוא מצטבר ומתלקח.
כמו שממלכות הצלבנים נפלו לאחר שהקיפו את עצמן בבריתות זרות, מערכת זו תיפול כאשר תאבד את הצדקתה המוסרית והפוליטית. ברית הבנויה על פחד אינה יכולה לעמוד בפני עמים הבנויים על תקווה.
פלסטין: הנוכחות הנעדרת
ככל ששיתוף הפעולה הביטחוני מתרחב, כך פלסטין פחות נוכחת בשיח הרשמי, אך היא לעולם לא נעלמת מהתודעה הקולקטיבית. זהו ההווה שרודף כל משטר שמנסה לעקוף אותו, והפצע שמחזיר את האזור לאמת הבסיסית שלו: שאין ביטחון במזרח התיכון ללא צדק, אין יציבות ללא חופש, ואין ברית שתשרוד אם תתעלם מפלסטין.
ברית הביטחון הערבית-ישראלית אולי נראית כיום כמגן המקיף את ישראל, אך במהותה, היא מגן נייר מפני אש ההיסטוריה. כל מערכת הבנויה על שלילת זכויות הופכת במהרה לכתב אישום נגד עצמה. בסופו של דבר, ברית זו תהיה לא יותר מפרק חדש בסיפור ארוך שכותרתו: "כאשר פחד מתאחד עם כוח, המצפון מנצח אותם".
נור ניוז