ישראל בין כאוס לדילמה ביטחונית

מודל ה"מדינה", ששילב ליברליזם ודמוקרטיה, הפך למודל מדינתי-ביטחוני יותר, שבו ערכי השוויון והאזרחות נדחקים הצידה לטובת נאמנות וביטחון.

תחת משקל הטראומה הפסיכולוגית הקולקטיבית הזו, הימין הקיצוני מצדיק את מדיניותו שמטרתה להגדיר מחדש את הזהות הישראלית, לחזק את משוואת "ביטחון או כאוס", להרחיב את פער האמון בין יהודים לערבים, ולהפוך את "היהדות" לקריטריון לאזרחות מלאה - בתהליך שיטתי של הנדסה מחדש המבסס מערכת אפרטהייד חדשה.

יהדות המדינה

הוויכוח סביב "יהדות המדינה" אינו עוד טיעון אינטלקטואלי בלבד, אלא הפך למדיניות מדינה המיושמת בשטח, שמטרתה ליצור "רוח ישראלית" חדשה, שבמרכזה זהות לאומית דתית.

מאז הקמתה, המדינה הכובשת נותרה ללא יכולת לספק הגדרה ברורה של מהי המשמעות של להיות "מדינה יהודית". כפי שמסביר האקדמאי ניר עמית במאמר באתר האינטרנט של MDPI, "מאז הקמת ישראל, היותה מדינה יהודית הייתה בסיסית לייצוגה העצמי, אך ישראל התקשתה להגדיר מהי משמעותה".

את מה שממשלות ישראל קודמות לא הצליחו להשיג, מנסה הימין הישראלי להשיג כעת בכוח. זהות יהודית, כפי שמסביר עמית, הופכת ל"מהות הרוח הישראלית", בהתחשב בכך ש"לאומיות דתית היא אידיאולוגיה פוליטית בולטת המתבטאת בדרגות שונות בציבור הישראלי".

הממסד הצבאי לא היה חסין מפני שינוי רדיקלי זה. צבא הכיבוש הישראלי, שבמשך שבעה עשורים נותר המוסד החילוני המוביל במדינה, עד להתרחבות ברורה של השפעה דתית.

דיווח של הגרדיאן מצביע על כך שצבא הכיבוש "הפך נתון יותר ויותר להשפעתה של תנועה דתית שנקטה צעדים נועזים בחברה הישראלית בשנים האחרונות".

בתוך תהליך זה, מערכת החינוך ממלאת תפקיד טבעי בגיבוש זהות חדשה זו. לדברי שר החינוך יואב קיש, בהצהרות שדווחו על ידי שירות החדשות היהודי (JNS) ב-27 במאי 2025, "זהות יהודית לא יכולה עוד להיות לבחירה מקומית או להעדפה אישית".

הוא הוסיף, "אחריותנו היא להטמיע שייכות, מורשת ומשמעות בתוכנית הלימודים הלאומית בחינוך". גישה זו משקפת את רצון הרשויות לכפות נרטיב זהות יחיד, כזה שסותר כל תפיסה ליברלית קודמת של מדינה חילונית.

באותו אופן, סקרי דעת קהל תומכים בשינוי זה בסדרי העדיפויות של הזהות הישראלית. בסקר של טיימס אוף ישראל שפורסם ב-28 בינואר 2025, התבקשו המשתתפים להעריך את חשיבותם של מספר גורמים בעיצוב הזהות הלאומית.

"יהדות" דורגה במקום השני רק לדיבור עברית. תוצאות אלו מצביעות בבירור על כך שהמרכיבים האתנו-דתיים של החברה הישראלית מקבלים עדיפות על פני כל מושג אזרחי מופשט בהגדרת "ישראלי" כיום.

ביטחון או כאוס

הימין השולט ניצל את אירועי ה-7 באוקטובר 2023 כדי לחזק משוואה פשוטה אך יעילה: "או מדינת ביטחון חזקה, או כאוס והתפוררות". תחת סיסמה זו, כל הפגיעה בדמוקרטיה, ריכוז הכוח והדחיקה לשוליים של כל קול מתנגד מוצדקים.

סקרים שערך המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) ב-3 באוקטובר 2025 חושפים את ההשפעה העמוקה של אירועים אלה. הנתונים מאשרים כי "רוב הציבור (51%) חושש מחזרה על אירועי ה-7 באוקטובר בגבול עזה". פחד זה מספק קרקע פורייה לקבלה של רטוריקה ביטחונית קיצונית.

מדאיגה עוד יותר היא הירידה בתחושת הביטחון האישי בתוך ישראל. באותו סקר, רק 29% מהציבור דיווחו על תחושה של רמה גבוהה או גבוהה מאוד של ביטחון אישי. יתר על כן, 58% מהישראלים מודאגים יותר מאיומים חברתיים ולאומיים פנימיים, לעומת 30% המודאגים יותר מביטחון חיצוני.

תוצאה זו משקפת פער פנימי עמוק, שבו "האויב הפנימי" הוא מקור דאגה גדול יותר מהאויב החיצוני.

החרדה משתרעת מעבר לביטחון האישי וחששות לגבי הלכידות של החברה. על פי סקר של אותו מכון, 65% מהישראלים הביעו דאגה לגבי המצב החברתי בישראל לאחר המלחמה.

חרדה זו משקפת הבנה קולקטיבית שהטלטלה שחוותה ישראל לא הייתה חולפת, אלא מאיימת על יסודות הדו-קיום הפנימי.

באקלים זה, אף מוסד לא נמלט מספקנות הציבור. על פי סקר של המכון למחקרי ביטחון לאומי, "רוב האוכלוסייה (63%) דיווחה כי אמונם בממשלת ישראל ירד מאז תחילת המלחמה".

ירידה זו באמון אינה תואמת את הסטייה לכיוון מוסדות בינלאומיים. על פי מרכז המחקר פיו ב-5 בספטמבר 2025, "לכ-9 מתוך עשרה יהודים ישראלים (89%) יש דעה שלילית על האומות המאוחדות".

ירידה זו באמון בממשלה, בהיעדר מוסד רשמי שאליו יכול הציבור לפנות לקבלת אמון, יוצרת ואקום לאומי, שלעתים קרובות מוביל להופעתה של סביבה אידיאלית לעליית כוחות פופוליסטיים המציגים את עצמם כמושיעים.

הפער בין יהודים לערבים מתרחב

המשבר חשף קרע משמעותי ביחסים בין יהודים לערבים בישראל, שבו החוזה החברתי מוגדר מחדש באופן חד-צדדי, מצמצם את האזרחות להשתייכות לאומית יהודית ודוחק את האזרחים הערבים לשולי החברה.

סקרי דעת קהל מגלים פער ניכר בתחושת הביטחון והנטייה הפוליטית בין שתי הקבוצות. סקר שנערך על ידי המכון למחקרי ביטחון לאומי ב-4 באוגוסט 2025 מצא כי 44.5% מהציבור היהודי תומכים בהמשך נוכחותו של הצבא הישראלי, לעומת 12% בלבד מהציבור הערבי.

הפרדוקס החמור הוא ש-54% נוספים מהציבור הערבי דיווחו על תחושת רמת ביטחון אישית נמוכה או נמוכה מאוד. ממצא זה מדגים כי מדינת הביטחון, המקודמת כפתרון למשבר היהודי, מהווה בעצמה איום מרכזי על ביטחון האוכלוסייה הערבית.

למרות אקלים זה, הקהילה הערבית עדיין שואפת להשתלבות פוליטית. סקר של אוניברסיטת תל אביב גילה כי 73.2% מהאזרחים הערבים בישראל תומכים בהכללת מפלגה ערבית בממשלת ישראל הבאה. עמדה זו משקפת רצון להשתתפות וסירוב לסגת, אך היא מתנגשת במציאות הדוחה את האחר.

סקר שפורסם על ידי ארגון "מאוחדים עם ישראל" ב-22 במאי 2025 מצביע על עומק משבר הזהות בקרב ערבים. שבעים אחוז מהערבים בישראל אינם רואים ב"ישראלי" את זהותם העיקרית או אפילו המשנית. אחוז זה אינו מעיד על חוסר נאמנות, אלא תוצאה טבעית של מדיניות הדרה ואפליה שיטתית המקשות על ערבי לאמץ זהות הדוחה אותו במפורש.

הנתונים מאשרים כי גשר האמון בין שתי הקהילות נסדק ועלול לקרוס. בסקר שנערך על ידי אתר האינטרנט RNS (חדשות שירות דת) ב-5 במרץ 2025, "כאשר נשאלו האם הם סומכים על רוב האזרחים הערבים, 72% מהנשאלים היהודים בשנת 2025 ענו כי אינם סומכים עליהם, בעוד ש-43% מהערבים ענו כי אינם סומכים על רוב האזרחים היהודים". ספירלה זו של חוסר אמון הדדי יוצרת מחסום פסיכולוגי ופוליטי שקשה להתגבר עליו, והוא מונע על ידי רטוריקה פוליטית קיצונית.

נאמנות כתנאי להשגת זכויות

בביטוי הבולט ביותר של טרנספורמציה חדשה זו, מושג האזרחות עצמו מוגדר מחדש, ועובר מזכות יסוד הקשורה לנוכחות על הארץ לזכות יתר המותנית בנאמנות לזהות היהודית של המדינה. מהלך זה נועד לחזק את אופייה האתנוקרטי של ישראל.

כאישור מסלול זה, דיווחה הסוכנות הטלגרפית היהודית (JTA) ב-3 ביולי 2025 כי הקואליציה השלטת שוקלת הצעת חוק ש"תטיל הגבלות משמעותיות על אלו הזכאים לאזרחות במסגרת חוק השבות".

יתר על כן, כפי שפורט בחדשות ישראל הלאומיות ב-5 ביולי 2025, הצעת החוק "הנמצאת בבחינה" תבטל סעיף בחוק השבות המעניק אזרחות לאנשים שאינם נחשבים יהודים על פי ההלכה הדתית אך יש להם לפחות אב קדמון יהודי אחד.

תיקון זה אינו רק טכני; הוא נמצא בלב המאבק להגדרה מחדש של הזהות הישראלית. על פי מאמר בכתב העת Journal of Modern Jewish Studies, "המאמצים לתקן או לבטל את סעיף 'הנכד' מגלמים ניסיונות להגדיר מחדש את הזהות האתנית של ישראל".

במאמר באתר Taylor & Francis Online ב-4 ביוני 2025, האקדמאי יאיר וולך אף רחוק יותר, וקובע כי "מאמצים אלה מסמלים ניסיונות להגדיר מחדש את הזהות האתנית של ישראל".

וולך כותב, "לראשונה, המחוקק הישראלי ביקש להגדיר באופן חוקי מיהו יהודי והבחין באופן רשמי בין שתי נקודות המבט היהודיות על מוצא אתני בישראל: הלאומית והדתית".

מהלך זה מציב באופן רשמי את המדינה במרכז המאבק הדתי, והופך את "היהדות הרבנית" האורתודוקסית לקריטריון היחיד להשתייכות, ובכך אינו כולל זרמים יהודיים אחרים כמו היהדות הרפורמית והקונסרבטיבית, ומבטל את שורשי כל הגדרה ליברלית או תרבותית של יהדות, אם ניסוח זה יאומץ.

מה שישראל עדה לו כיום הוא יותר מסתם תגובה למכשול צבאי; זוהי לידה כפויה של "חוזה חברתי" חדש, כזה שמעצב את זהות המדינה - חוזה שאינו מבוסס על שוויון בין האוכלוסייה, אלא על עליונות של קבוצה אתנית-דתית אחת על פני אחרת.

חוזה זה אינו מגן על חירויות האזרח; במקום זאת, הוא מקדש את הביטחון כערך עליון, נותן לגיטימציה לאפליה ומציג את ה"שותף" הפנימי כאיום קיומי.