בעוד שהאבק טרם שקע על התקיפות האוויריות האחרונות של ארה"ב וישראל על איראן, ההצהרות הסותרות של גורמים בוושינגטון מגלות כי המערכה הצבאית נגד טהרן לא רק נכשלה בהשגת מטרותיה, אלא גם יצרה משבר לגיטימציה חדש למדיניות החוץ של ארה"ב. על ידי חזרה על הטענה המוזרה ש"הפצצת מתקני הגרעין האיראניים סללה את הדרך לשלום בעזה", דונלד טראמפ מנסה למעשה להציג תבוסה כניצחון ולהתחמק מאחריות על נקיטת פעולה צבאית מסוכנת וחסרת תועלת. בינתיים, סגן נשיא ארה"ב, ג'יי.די. ואנס, בטענה כי "טראמפ לא ביקש שינוי משטר באיראן, אלא רק תכנן מלחמה קצרת טווח כדי להרוס את יכולותיה הגרעיניות", ניסה להציג את המטרה האמיתית של המבצע כבלימה סמלית, שהושגה, ולא שינוי אמיתי במאזן הכוחות האזורי. טענה זו, כמובן, עומדת בניגוד מוחלט לתוכן המסר של טראמפ לאיראן לפני תחילת המשא ומתן העקיף, כמו גם להצהרותיו הפומביות על כניעה חד משמעית ובלתי מעורערת.
העניין ברור למדי; מה שאומרים בכירים בבית הלבן היום, בניגוד מוחלט למטרות המוצהרות של וושינגטון, הוא תוצאה של תגובת ההרתעה של איראן, הלכידות החברתית שלה אל מול האיום, והתמיכה הברורה של דעת הקהל המקומית בעמדות ממשלת איראן וכוחות הביטחון. זה לא רק מנע מפעולות ארה"ב וישראל להשיג תוצאות אסטרטגיות, אלא גם ערער את יציבותן באזור. מסיבה זו, מנהיגי שני המשטרים ניצבים כעת בפני שאלות שאין להן מענה מצד דעת הקהל העולמית וממדינות האזור: מדוע, למרות טענותיהם על הגנה על הביטחון, הם הפכו למקור של חוסר ביטחון? בנסיבות אלה, המשטר הציוני עומד בפני אתגרים חמורים אפילו ביישום מודל הביטחון שלו כדי להפחית את האיומים הסובבים אותו. הוא טרם הצליח להתקדם מעבר לשלבים הראשוניים של קידום תוכנית השלום בעזה, וכתוצאה מכך, חסרה לו היכולת להתמודד עם אתגר אסטרטגי בעל ממדים בלתי צפויים. הצהרותיו של פוטין, המצטטות את נתניהו, לפיהן "ישראל אינה מתכוונת להיכנס לסכסוך נוסף עם איראן", מצביעות בבירור על מציאות חדשה. טהרן, למרות האווירה שיצרה התקשורת המערבית בשפה העברית, אינה רק שחקנית פסיבית, והעלות של כל פעולה צבאית נגד איראן תעלה ללא ספק בהרבה על כל רווח פוטנציאלי.
בצד השני של המגרש, גורמים אזוריים מגדירים מחדש את מושג הביטחון באמצעות נרטיבים שונים. שר החוץ העומאני, בדר בן חמד אל-בוסעידי, הדגיש בדיאלוג מנאמה 2025 כי ביטחון אמיתי אינו מבוסס על "מדיניות של בידוד, בלימה או הדרה", אלא על דיאלוג ושיתוף פעולה הדדי. הוא הצהיר בגלוי, "איראן הוכיחה את נכונותה לדיאלוג בונה בזמנים שונים והפגינה איפוק למרות התקפות חוזרות ונשנות". מילים אלה משקפות נקודת מבט שצוברת תאוצה בקרב ממשלות אזוריות רבות; נקודת מבט שאינה נוטה עוד לחזור על הטעות האסטרטגית של בלימה ועימות.
> תצפיות ודיווחים מרכזיים: נור ניוז מדווח על הקיפאון האסטרטגי בין וושינגטון לתל אביב בפיתוח אסטרטגיות צבאיות באזור;
מדוע ארה"ב וישראל אינן מסוגלות ליזום מלחמה חדשה?
בעקבות כישלון התקפות ארה"ב וישראל על איראן, וושינגטון מתמודדת עם משבר לגיטימציה במדיניות החוץ שלה. טראמפ מנסה להציג את התבוסה הצבאית כ"ניצחון לשלום", בעוד שאיראן, באמצעות תגובתה ההרתעתית, שינתה את מאזן הכוחות באזור והחליפה את המלחמה בדיאלוג.
קבוצת נור ניוז הבינלאומית: בעוד שהאבק מהתקיפות האוויריות האחרונות של ארה"ב וישראל על איראן טרם שקע, ההצהרות הסותרות של גורמים בוושינגטון חושפות כי המערכה הצבאית נגד טהרן לא רק נכשלה בהשגת מטרותיה, אלא גם יצרה משבר חדש ללגיטימיות של מדיניות החוץ האמריקאית. על ידי חזרה על הטענה המוזרה ש"הפצצת מתקני הגרעין האיראניים סללה את הדרך לשלום בעזה", דונלד טראמפ מנסה למעשה להציג תבוסה כניצחון, ובכך פוטר את עצמו מאחריות לביצוע פעולה צבאית מסוכנת ולא פרודוקטיבית. בינתיים, סגן נשיא ארה"ב, ג'יי.די. ואנס, טען כי "טראמפ לא ביקש שינוי משטר באיראן ותכנן רק מלחמה לטווח קצר כדי להרוס את יכולותיה הגרעיניות", בניסיון להציג את המטרה האמיתית של המבצע כבלימה סמלית שהושגה, ולא שינוי אמיתי במאזן הכוחות האזורי.
טענה זו, כמובן, שונה לחלוטין מתוכן המסר של טראמפ לאיראן לפני תחילת המשא ומתן העקיף, כמו גם מהצהרותיו בתקשורת שדיברו על כניעה חד משמעית ומוחלטת.
העניין ברור למדי: מה שאומרים בכירים בבית הלבן היום, והסתירה הבוטה שלו למטרות המוצהרות של וושינגטון, הוא תוצאה של תגובת ההרתעה של איראן, הלכידות החברתית שלה נוכח האיום, והתמיכה הברורה של דעת הקהל המקומית בעמדות ממשלת איראן וכוחות הביטחון. זה לא רק מנע מפעולות אמריקאיות וישראליות להשיג תוצאות אסטרטגיות, אלא גם ערער את יציבותן באזור. מסיבה זו, מנהיגי שני המשטרים ניצבים כעת בפני שאלות שאין להן מענה מצד דעת הקהל העולמית וממדינות האזור: מדוע, למרות טענותיהם על הגנה על הביטחון, הם הפכו למקור לחוסר ביטחון? בנסיבות אלה, המשטר הציוני ניצב בפני אתגרים חמורים אפילו ביישום מודל הביטחון שלו כדי להגביל את איומיו החיצוניים, והוא עדיין לא הצליח להתקדם מעבר לשלבים הראשוניים של קידום תוכנית השלום בעזה. כתוצאה מכך, הוא חסר את היכולת להתמודד עם אתגר אסטרטגי בעל ממדים בלתי צפויים. דבריו של פוטין, המצטטים את נתניהו באומרו כי "ישראל אינה מתכוונת להיכנס לעימות נוסף עם איראן", מצביעים בבירור על מציאות חדשה. למרות האווירה שיצרה התקשורת המערבית בשפה העברית, טהרן אינה רק שחקנית פסיבית. ניתוח העלות-תועלת של כל פעולה צבאית נגד איראן יעלה בהרבה על כל רווח פוטנציאלי. בינתיים, גורמים אזוריים מגדירים מחדש את מושג הביטחון בשפה שונה. בדיאלוג מנאמה 2025, שר החוץ העומאני, בדר בן חמד אל-בוסיידי, הדגיש כי ביטחון אמיתי אינו מבוסס על "מדיניות של בידוד, בלימה או הדרה", אלא על דיאלוג ושיתוף פעולה הדדי. הוא הצהיר בגלוי, "איראן הוכיחה את נכונותה לדיאלוג בונה בזמנים שונים והפגינה איפוק למרות התקפות חוזרות ונשנות". מילים אלה משקפות נקודת מבט שצוברת תאוצה בקרב ממשלות אזוריות רבות - נקודת מבט שאינה מוכנה עוד לחזור על הטעות האסטרטגית של בלימה ועימות. ואכן, הצהרתו של אל-בוסיידי אינה רק עמדה דיפלומטית, אלא הצהרה ברורה על שינוי פרדיגמה בביטחון האזורי. עומאן חזרה והדגישה כי בידודה של איראן לא רק שאינו תורם ליציבות, אלא גם סולל את הדרך לקיצוניות ולסכסוכים חדשים. התייחסותה לתפקידה המערער של ישראל ותזכורתה להתקפות הבלתי חוקיות של תל אביב על איראן מדגימות כי מדינות רבות באזור הכירו כעת בבירור כי מקור חוסר היציבות העיקרי אינו טמון בטהרן, אלא במדיניות ההתפשטות של תל אביב ובתמיכה בלתי מותנית של המערב בה.
בינתיים, מאמר מאת הנסיך טורקי אל-פייסל, ראש המודיעין הסעודי לשעבר, עומד כציון דרך בשיח האזורי. במאמר נדיר, הוא כתב: "אם היינו חיים בעולם צודק, מפציצי B-2 היו מפציצים את מתקן דימונה בישראל במקום את איראן". הצהרה זו של חבר במשפחת המלוכה הסעודית לא רק משקפת כעס על הסטנדרטים הכפולים של המערב בנוגע לתוכניות גרעין, אלא גם מדגישה את הקרע העמוק בברית המסורתית נגד איראן במפרץ הפרסי. במקביל, ביקורו של סגן שר האוצר האמריקאי ג'ון הארלי במזרח התיכון מדגים שוושינגטון, לאחר שספגה תבוסה צבאית, חזרה במהירות לזירת הלחץ הכלכלי. המטרה המוצהרת היא להמשיך את "הקמפיין נגד מימון הטרור", אך במציאות, נסיעה זו היא חלק מאסטרטגיה חדשה לפוליטיזציה של המערכת הפיננסית באזור. על ידי שליטה בזרימות פיננסיות ובנקאיות במזרח התיכון, ארצות הברית מבקשת להשיג את אותן מטרות שלא הצליחה להשיג מבחינה צבאית: להגביל את השפעתה של איראן ולהחליש את הקשרים הכלכליים האזוריים ללא תלות בדולר וברשתות המערביות. למעבר האסטרטגי הזה מ"הפגזה צבאית" ל"לחץ פיננסי" יש משמעות ברורה: לוושינגטון חסרה היכולת לקיים את המלחמה או לבנות קונצנזוס אזורי לחזור עליה. לכן, נשק צבאי הוחלף באמצעים פיננסיים כדי לפצות על תבוסות בשדה הקרב באמצעות טקטיקות כלכליות. אבל המציאות היא שהאזור, שמאס בסכסוכים וסנקציות, כבר לא מקבל את המרשמים האמריקאים. כפי שהדגיש שר החוץ העומאני, "רק באמצעות דיאלוג נוכל לבנות עתיד יציב יותר עבור מדינות האזור".
גם עמדתה של איראן ברורה. בתגובה לאירועים אלה, הצהיר שר החוץ שלנו, עבאס עראקצ'י, "לא ננהל משא ומתן על תוכנית הטילים שלנו, ואף אדם רציונלי לא יכול לקבל את פירוק הנשק. איננו יכולים לעצור את העשרת האורניום, ומה שלא מושג במלחמה לא יוענק באמצעות פוליטיקה". מילים אלה מגדירות למעשה את הקו האדום של טהרן: כל לחץ חיצוני, בין אם באמצעות מלחמה ובין אם באמצעות סנקציות, ייתקל בסופו של דבר בתגובה פרופורציונלית.
מה שאנו עדים לו במזרח התיכון כיום משקף את סופו של עידן ותחילתו של עידן חדש. כישלון האסטרטגיה הצבאית וחוסר היכולת לבלום את כוחה האזורי של איראן הציבו את ארצות הברית וישראל במצב רעוע. כעת, כדי להציל את פניהם מדעת הקהל, הן נאלצות להציג את פעולותיהן כ"הצלחות מוגבלות" ולמלא את הוואקום הפוליטי שנוצר עקב הכישלון הצבאי באמצעים כלכליים.
אבל המציאות ברורה מתמיד: הפצצות לא אילצו את איראן לסגת, והסנקציות לא הפחיתו את התנגדות העם. במקום נשק, האזור זקוק לדיאלוג, כבוד הדדי ומנגנוני ביטחון משותפים. זו בדיוק הנקודה שממנה אמריקה סטתה יותר מתמיד.
נור ניוז