עולם הטכנולוגיה חווה תחרות חסרת תקדים בעשור האחרון בין שתי מעצמות כלכליות גדולות, ארצות הברית וסין, על עתיד הבינה המלאכותית. על פי נתונים סטטיסטיים שפורסמו על ידי Visual Capitalist, ההשקעות הפרטיות בבינה מלאכותית בארצות הברית הגיעו ל-471 מיליארד דולר בין השנים 2013 ל-2024, כמעט פי ארבעה מזו של סין (119 מיליארד דולר).
אך הנקודה המרכזית טמונה לא רק בהיקף ההשקעה אלא גם באופייה האסטרטגי. ארצות הברית התמקדה בתשתית חומרה ובפיתוח שבבים רבי עוצמה, כאשר חברות כמו Nvidia, Intel ו-AMD ממלאות תפקיד מרכזי במערכת אקולוגית זו. לעומת זאת, סין, המודעת למגבלות על יבוא השבבים שלה עקב סנקציות מערביות, בחרה בדרך שונה, והפנתה הון לאלגוריתמים ומודלים של תוכנה.
דוגמה בולטת לגישה זו היא פרויקט DeepSeek; מודל אשר, באמצעות חומרה בטווח הביניים וצריכת חשמל נמוכה יותר, סיפק ביצועים דומים לדגמים מערביים מתקדמים, ובזמן חשיפתו, גרם לירידה של יותר מטריליון דולר בשווי השוק של חברות חומרה אמריקאיות.
אירופה, עם השקעות של 28 מיליארד דולר מבריטניה וממדינות כמו גרמניה (13 מיליארד דולר) וצרפת (11 מיליארד דולר), שואפת להשתתף בתחרות זו, אך היא נותרת הרחק מאחורי שתי המעצמות. בינתיים, מדינות מתפתחות, כולל איראן, נכנסות בהדרגה לשלב של עצמאות אלגוריתמית ולוקליזציה של בינה מלאכותית. תוך מינוף יכולותיה האקדמיות וחברותיה מבוססות הידע, טהרן מנסה למלא תפקיד מעבר לצריכה גרידא בתחומים כמו מודלים בשפה הפרסית, מודיעין בריאותי ואבטחת סייבר.
תחרות הבינה המלאכותית אינה עוד כלכלית גרידא; קרב זה מגדיר צורה חדשה של כוח לאומי במאה ה-21.
נור ניוז